שנינו במסכת סנהדרין (כה:) לגבי אנשים הפסולים לעדות, 'הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים'. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אַוְיָא לְרַב אַשִּׁי, מַה החילוק בֵּין 'גַּזְלָן' לְ'חַמְסָן', שהרי משמעות המשנה שאין זה דבר אחד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, 'חַמְסָן', יָהִיב דְמֵי – נותן דמים תמורת החפץ שהוא נוטל בעל כרחו של הבעלים, ואילו 'גַּזְלָן' לֹא יָהִיב דְמֵי – אינו נותן דמים.
אָמַר לֵיהּ – חזר רב אחא והקשה לרב אשי, אִי יָהִיב דְמֵי – אם אכן מדובר במי שנותן דמים תמורת החפץ שהוא נוטל, 'חַמְסָן' קָרֵי לֵיהּ – וכי יש לכנותו 'חמסן', בתמיהה, וְהָאָמַר רַב הוּנָא, תַלְיוּהָ וְזָבִין – אדם שתלו אותו כדי שיתרצה למכור דבר מסוים, ואכן מחמת אונס זה הסכים למוכרו, זְבִינֵיהּ זְבִינֵי – חלה מכירתו, ואף שלא עשה כן מרצונו, מכל מקום כיון שקיבל דמים תמורת המכירה, אנו אומרים שמתוך האונס ובממון שקיבל, התרצה והסכים לקיומו של המקח [שהרי כל אדם המוכר חפץ מנכסיו, אם לא שהיה זקוק לכסף שיקבל בתמורה לא היה מוכרו, ומכל מקום אנו אומרים שכיון שקיבל מעות תמורת המקח, גמר בדעתו למוכרו לגמרי, ואף כאן, הגם שלולא האונס לא היה רוצה למכור את החפץ, מכל מקום כיון שקיבל דמים תמורת המקח, אנו אומרים שהיתה דאתו שיחול המקח לגמרי. ואין זה דומה לאדם שתלו אותו עד שהסכים לתת חפץ במתנה, שכיון שלא קיבל דבר תמורת המתנה, אנו אומרים שבודאי לא התרצה באמת שתחול המתנה, ויכול הוא לבטלה].
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, הָא – דין זה, שאם הכריחוהו למכור חל המקח, הוא באופן דְּאָמַר רוֹצֶה אֲנִי, ואף שאמר כן מחמת אונס, מכל מקום בצירוף לממון שקיבל תמורת המקח, אנו אומרים שבאמת התרצה, ובאופן זה אינו מכונה חמסן. וְהָא – ואילו האופן שבו הוא מכונה 'חמסן', ופסול לעדות, דְּלֹא אָמַר המוכר רוֹצֶה אֲנִי, ובאופן זה אף שקיבל דמים תמורת החפץ, כיון שלא התרצה במקח, מכונה הלוקחו חמסן, ופסול לעדות.
סליקו להו פרק הכונס
