הגמרא מבארת עתה את הדינים באופן ששווי הגניבה השתנה משעת מעשה הגניבה ועד שעת העמדת הגנב לדין: אָמַר רַב, את תשלומי הקֶרֶן של הגניבה, משלם הגנב כְּעֵין שֶׁגָּנַב – כפי שווי הגניבה בשעת מעשה הגניבה. אך את תַּשְׁלוּמֵי הכֶּפֶל, וְאת תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, משלם כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. ומבארת הגמרא, וְלֹא – אין כוונת רב לאופן שֶׁגָּנַב כְּחוּשָׁה וְהִשְׁמִינָה, כיון שבאופן כזה מְשַׁלֵּם הוא גם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב, והטעם לכך, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – יכול הגנב לטעון, אֲנָא מְפַטֵּימְנָא וְאַתְּ שָׁקַלְתְּ – וכי אני אפטם את הבהמה ואתה תיטול את שווייה כפי שהיא לאחר שהשמינה. וְאִי גָּנַב בהמה כשהיא שְׁמֵנָה, וְהִכְחִישָׁהּ – החליש אותה הגנב בידים, בטורח מלאכה או בהכאה במקל, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב, והיינו שמינה, מִשּׁוּם דְּאָמַר הבעלים, מַה לִּי קַטְלַהּ כּוּלָּהּ מַה לִּי קַטְלַהּ פַּלְגָּא – מה החילוק אם הרגה לגמרי, שחייב הוא בתשלומיה, לבין אם הרגה במקצתה, כלומר, כבר כשהכחיש אותה הרי זה כאילו התחילה הטביחה, וכשטבחה לבסוף מתחייב על הכל [ואף שאם היה הורגה ממש לא היה מתחייב בארבעה וחמשה, כיון שרק שחיטה ראויה המתירה באכילה מחייבת בקנס זה, מכל מקום כיון שלבסוף שחטה כדין, נחשבת ההכחשה כתחילת השחיטה, וחייב כפי שוויה באותה שעה], ואילו רב אמר שמשלם תשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. נמצא שלא ניתן לפרש את דברי רב באופן שהיה שינוי בגוף הבהמה, בין אם השמינה ובין אם הכחישה.
אֶלָּא כִּי קָאָמַר רַב – אלא נאמרו דברי רב, שמשלם את הקרן כעין שגנב ואת תשלומי ארבע וחמשה כשעת העמדה בדין, בְּיוֹקְרָא וְזוֹלָא – לגבי אופן שהגניבה התייקרה או הוזלה, וְלָאו – ואין כוונת רב כְּגוֹן דַּהֲוָה שַׁוְיָא מֵעִיקָּרָא זוּזָא – שבשעת הגניבה היתה הבהמה שוה זוז אחד, וְהַשְׁתָּא – וכעת שוה היא אַרְבַּע, דְּהָא [-שהרי כך] אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּגָזַל חֲבִיתָא דְּחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ – אדם שגזל חבית יין מחבירו, מֵעִיקָּרָא שַׁוְיָא זוּזָא – בשעת הגזילה היתה החבית שוה זוז אחד, וּלְבַסּוֹף שַׁוְיָא אַרְבָּעָה – ובזמן שאבדה מן העולם היתה שוה ארבעה זוז, תַּבְרֵיהּ אוֹ שַׁתְיֵהּ – אם שבר את החבית או שתה את יינה, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה, כפי שהיא שוה עתה, כיון שכל זמן שהחבית קיימת בעולם הרי היא עדיין בחזקת בעליה, שהרי חייב הגנב להשיבה לו, ואם כן כששברה בידים או שתה את יינה, נחשב הוא כגוזל עתה, וחייב על כך כשווי החבית עתה, והיינו ארבעה. אבל אם אִיתְּבַר מִמֵּילָא – נשברה החבית מעצמה, שאין לחייבו על שבירה זו, הרי שחיובו הוא על שעת הגזילה, ולכן מְשַׁלֵּם זוּזָא, כפי שהיתה הגזילה שוה באותה שעה.
אֶלָּא כִּי קָאָמַר רַב – אלא דברי רב נאמרו, כְּגוֹן דְּמֵעִיקָּרָא שַׁוְיָא אַרְבָּעָה – כגון שבשעת הגזילה היתה הבהמה שוה ארבעה זוז, וְהַשְׁתָּא, כשטבחה או מכרה, זוּזָא – שוה היא זוז אחד, ועל כך אמר רב שֶׁמְּשַׁלֵּם קֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב, והיינו ארבעה, כיון שחיוב הגניבה חל עליו מיד בשעה שגנבה, ותַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין, כיון שזהו תשלום קנס שחייבה התורה, שישלם יותר ממה שגנב, ואין חיוב הקנס חל על האדם אלא משעה שעומד בדין, ולכן משלם כפי שווי הבהמה עתה.
