משנה
אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כיון שהיא אוכלת את הזרעים, ומשום ישוב ארץ ישראל. אֲבָל מְגַדְּלִין בהמה דקה בְּסוּרְיָא, שכבשה דוד המלך, אף שלגבי דינים מסוימים הן נחשבות כארץ ישראל, מכל מקום אין בה מצוות ישוב הארץ, וְכן מגדלים בהמה דקה בְּמִדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שלא שייך שם חשש זה, כיון שאין זורעים שם.
וְאֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים המצויים בכל העיר [שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל ירושלים], והתרנגולים מחטטים באשפתות, וחששו חכמים שמא יביאו חתיכת שרץ ויטמאו את הקדשים, וְלֹא יגדלו כֹהֲנִים תרנגולים בְּכל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַטַהֲרוֹת – כיון שהם אוכלים תרומה, ועליהם לשמור את כליהם בטהרה.
לֹא יְגַדֵּל אָדָם חֲזִירִין בְּכָל מָקוֹם, וגזירת חכמים היא משום מעשה שהיה, כאשר נלחמו מלכי החשמונאים זה בזה, והיו אנשי הורקנוס מבחוץ, והטילו מצור על אנשי אריסטובלוס שהיו בפנים, ובכל יום העלו להם אנשי הורקנוס שבחוץ כבשים להקרבת קרבנות התמיד, ופעם אחת העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ובאותה שעה גזרו על כך חכמים ואמרו, ארור האיש שיגדל חזירים.
וְלֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, כיון שהוא נובח ונושך, ועשויה אשה להפיל מחמת אימתו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הכלב קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת.
אֵין פּוֹרְשִׂין נִשְׁבִּים – מלכודות לַיּוֹנִים, כדי שלא יילכדו בהם יונים השייכות לבני אדם פרטיים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה פורס את המלכודת רָחוֹק מִן הַיִּשׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס, כיון שאין היונים מרחיקות מבית בעליהם יותר משלשים ריס.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, רוֹעֶה בהמה דקה, שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וצריך הוא עתה למכור את כל הבהמות שברשותו, אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר את כולן מִיָּד, כיון שבכך יגרם לו הפסד, שיצרך למוכרם אפילו במחיר זול, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד – מעט מעט, עד שמוכר את כולן. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִין בִּירֻשָּׁתוֹ, אף שאסור לו להמשיך ולגדלם, כמבואר במשנתו, מכל מקום אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר את כולם מִיָּד, אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר נֶדֶר לִיקַּח [-לקנות] בַּיִת וְלִישָּׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, כיון שאז יקנה בית שאינו מתאים לו וישא אשה שאינה הוגנת לו, אֶלָּא יכול להמתין עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הֶהָגוּן לוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵצֵר לָהּ – מצער אותה ורוצה שתינשא, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה, כָּל מִי שֶׁיָּבֹא עָלַי – כל מי שירצה לישא אותי, אֵינִי מַחֲזַרְתּוֹ, אלא אסכים לכך, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין לָהּ ורצו לישא אותה, וּכְשֶׁבָּא דָּבָר זֶה אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ, לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לֶהָגוּן לָהּ, שכאשר יבוא אדם ההגון לה וירצה לישאנה, לא תדחה אותו, אך לא היתה כוונתה כלל להנשא לאדם שאינו הגון לה, ולכך אין שבועתה חלה לגבי אותם בני אדם.
