שנינו במשנה, 'העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן'. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אשה המוכרת את כתובתה לאדם אחר ב'טובת הנאה', כלומר מוכרת היא את שטר כתובתה לאדם זר במחיר הנמוך מהסכום הכתוב בה, על מנת שאם תתגרש מבעלה, או שבעלה ימות בחייה, ותהיה לה זכות לגבות כתובתה מנכסיו, יטול אותו אדם את דמי כתובתה, ומאידך אם תמות בחיי בעלה יפסיד אותו אדם את הממון ששילם, טוֹבַת הֲנָאָה זו שייכת לָאִשָּׁה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל את הפֵּרוֹת של דמים אלו, בשונה משאר נכסי האשה, שהבעל אוכל את פירותיהם. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק בין הדברים, כיון שחַד פֵּירָא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן – תקנו חכמים שהבעל יטול את פירות נכסיה של האשה, אך פֵּירָא דְפֵירָא לֹא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן – לא תקנו חכמים שיטול הבעל את הפירות של הפירות, וכיון שהכתובה עצמה שייכת לאשה, והתשלום שקיבלה עבור כתובתה הוא כ'פירות' של נכסיה, נמצא שהפירות של אותם דמים הוא כ'פירי פירות', שאותם לא תקנו חכמים לבעל.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם תקשה על הלכה זו, הוֹאִיל וְטוֹבַת הֲנָאָה של מכירת הכתובה שייכת לָאִשָּׁה, אַמַּאי קָתָּנֵי – מדוע שנינו במשנתנו גַּבֵּי אִשָּׁה נשואה שחבלה באחרים שהיא בכלל אותם שפְּגִיעָתָן רָעָה, מאחר שמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה מעות לשלם, והרי לדברי רבא יכולה היא להרויח ממון שלא יהיה לבעלה חלק בו, תְּזַבֵּין לִכְתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה – תמכור את שטר כתובתה לאדם אחר, ואין לבעלה חלק בדמים אלו, וּתְשַׁלֵּם הַשְׁתָּא – תוכל לשלם כעת את דמי חבלתה, בעודה אשת איש.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, הטעם הוא מִשּׁוּם דבריו דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר המוכר וּמְחָלוֹ ללוה, הרי השטר מָחוּל, ואין הקונה יכול לגבות מהלוה כלום [כיון שמכירת שטרות מועילה רק מדרבנן, ואילו מן התורה אין השטר נמכר כלל, וכיון שעיקר השעבוד נשאר אצל המוכר, כעיקר דין התורה, יכול הוא למחול עליו (רמב"ם)], וַאֲפִלּוּ היוֹרֵשׁ של המוכר מוֹחֵל על החוב, לאחר שמת המוכר עצמו, והוא הדין בשטר כתובה, שיכולה האשה למכור את הכתובה ואחר כך למחול לבעלה על החיוב הכתוב בה, ואמנם סתם אשה המוכרת את כתובתה מרצונה, מן הסתם לא תמחל עליה לאחר שמכרה אותה, וְאִי מְחַיְּיבַת לָהּ לְזַבּוּנֵי כְּתוּבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה וְתֵתֵיב לֵיהּ – אבל אם אינה רוצה למוכרה, ואנו נחייב אותה למכור את הכתובה כדי לשלם את חיובה לאותו אדם שחבלה בו, וַדַּאי הָדְרָה וּמָחֲלָה לִכְתוּבָּתָהּ לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ – בודאי לאחר מכן תמחל לבעלה על שטר הכתובה, ולא איכפת לה שיפסיד הלוקח, מאחר ולא מכרה לו את הכתובה מרצונה, וְאַפְסוֹדֵי לַלּוֹקֵחַ בְּיָדַיִם לֹא מַפְסְדִינָן לֵיהּ – ואין אנו רוצים להפסיד ללוקח הפסד ודאי, שישלם על הכתובה, ולאחר מכן תמחל עליה האשה. וְאִי אָמַרְת תְּזַבֵּין כְּתוּבָּתָהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְאַזַּקְתֵּיהּ – ואם תאמר שתמכור את הכתובה לאותו אדם עצמו שחבלה בו, כתשלום על הנזק, דְּאִי מָחֲלָה כְּתוּבָּתָהּ לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא לַלּוֹקֵחַ – שבאופן זה גם אם תמחל על הכתובה לבעלה אין כל הפסד לאותו אדם, [דְּהַשְׁתָּא נַמִּי לָאו מִידִי יָהֲבָא לֵיהּ – שהרי גם עתה אינה משלמת לו כלום, ואם תחזור ותמחל על הכתובה לבעלה לא יהיה בכך הפסד נוסף לניזק, ומדוע לא נחייבנה בכך. ומתרצת הגמרא, סוֹף סוֹף], כָּל לְגַבֵּי בַּעַל וַדַּאי מָחֲלָה – כיון שהדבר נוגע לבעלה, שבכך שתמחל על כתובתה ירויח שלא יצטרך לשלם לקונה הכתובה, בודאי תמחל האשה לבעלה על כתובתה מיד לאחר מכירתה, וְאַטְרוֹחֵי בֵּי דִּינָא בִּכְדִי לֹא מַטְרְחִינָן לֵיהּ – ואין מטריחים את בית דין בחינם, לעשות דבר שאין ממנו כל תועלת.
