משנה
משנתנו מבארת שיש אדם החובל באחר ופטור מתשלומי ממון על כך, כיון שבמעשה זה הוא מתחייב מיתה בידי אדם, ו'קם ליה בדרבה מיניה': הַמַּכֶּה את אָבִיו וְאִמּוֹ [-אביו או אמו] וְעָשָׂה בָהֶן חַבּוּרָה, שמתחייב בחנק, וְכן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת, שזה מעשה שחייבים עליו סקילה, פָּטוּר מִכֻּלָּן – מכל התשלומים שהובאו לעיל, מִפְּנֵי שֶׁנִדוֹן בְּנַפְשׁוֹ – מתחייב מיתה בידי אדם, ואין אדם נענש על מעשה אחד במיתה וממון.
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ, פָּטוּר מִכֻּלָּן – מכל תשלומי הממון שנמנו לעיל, שהרי הוא ממונו, והזיק לעצמו.
משנתנו מביאה את דיניהם של חבלות שונות, שאמדו וקצבו חכמים את דמי הבושת והצער שבהם לסכום קבוע: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ – המכה את חבירו באגרוף קמוץ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, והיינו באדם עני ביותר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נותן לו מָנֶה, שהוא שווה מאתיים סלעים, והיינו באדם עשיר ביותר.
סְטָרוֹ על לחיו, שבושתו מרובה, נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ – סטרו בגב ידו, שזהו זלזול גדול יותר, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהַכֹּל לְפִי כְּבוֹדו. צָרַם – משך בחוזקה בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ, רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ [-בגופו] הָרֹק, הֶעֱבִיר [-הפשיט] טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשָׁהּ שֶׁל אִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. [זֶה הַכְּלָל בדינים אלו], הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ של המתבייש, והשיעורים שנקטה המשנה הם באדם מכובד ביותר, אבל באדם פחות ממנו, אומדים לפי כבודו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אין הדבר כן, אלא אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, ונותן להם את השיעורים שהתבארו לעיל. וּמַעֲשֶׂה בְּאדם אֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשָׁהּ שֶׁל אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וּבָאת האשה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא לתבוע את אותו אדם, וְחִיְּבוֹ רבי עקיבא לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ אותו אדם, רַבִּי, תֵּן לִי זְמָן שבו אוכל להשיג את הכסף ולשלם לה, וְנָתַן לוֹ רבי עקיבא זמן. הלך אותו אדם, שְׁמָרָהּ – המתין לה עד שראה כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשִׁיבֵּר אֶת הַפַּךְ בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ – והיה דבוק באותו פך, כְּאִיסַר שֶׁמֶן – שמן הנקנה במטבע ששמה איסר, וזו כמות מועטה ביותר, וְגִלְּתָה אותה אשה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת ידיה באותו שמן מועט וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ כדי לסוך את שערותיה בשמן זה. הֶעֱמִיד לָהּ אותו אדם עֵדִים שראו שכך זלזלה בעצמה בשביל להרויח מעט שמן, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, רַבִּי, וכי לְאשה זוֹ, שגילתה את ראשה כדי להרויח שמן בשווי איסר אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז כתשלום בושת על כך שפרעתי את ראשה, והרי היא הוכיחה במעשיה שאינה מקפידה כלל על כבודה ואינה מתביישת בפריעת ראשה. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם – אין בטענתך ממש, ואין בכך כדי לפטור אותך, שֶׁהרי אדם הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לעשות כן, פָּטוּר הוא מתשלומי ממון, וְאילו אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו של עצמו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, שהרי יש בכך משום 'בל תשחית', פָּטוּר מתשלומי ממון, וּמכל מקום אֲחֵרִים שֶׁקָּצְצוּ אוֹתָן, חַיָּיבִים. ואף כאן, אשה זו שביישה את עצמה פטורה, אך אתה שביישת אותה, חייב לשלם לה ארבע מאות זוז.
