שנינו במשנה, 'הַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו כוּ' אף על פי שאינו רשאי, פטור. ואחרים שקצצו אותן, חייבים'. תַּנָּא [-שנה ברייתא זו] רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב, אדם האומר לחבירו, 'שׁוֹרִי הָרַגְתָּ', או 'נְטִיעוֹתַי קָצַצְתָּ', והלה אינו מכחיש את המעשה עצמו, אך טוען שעשה כן בהיתר, ומשיב לו 'אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהָרְגוֹ', 'אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לִקְצֹץ', פָּטוּר. אָמַר לֵיהּ רב לרבה בר בר חנה, לדבריך בהלכה זו, לֹא שָׁבְקַתְּ חַיֵּי לְשׁוּם בִּרְיָה – אינך מניח חיים לשום אדם, כָּל כְּמִינֵּיהּ – וכי ניתן להאמינו בכך, והרי כל אדם יזיק את חבירו כרצונו, וכשיתבענו לדין יטען ויאמר שהלה ציוה עליו לעשות כן, ויפטר, ובודאי לא יתכן לומר כן [ואפילו אם מדובר באופן שאין עדים על מעשה הנזק, והיה יכול להכחיש לגמרי שהזיק, מכל מקום אינו נאמן עתה לומר שהלה אמר לו להזיק במגו שהיה טוען שלא הזיק כלל, כיון שאין טענת מגו מועילה נגד חזקה, וטענה זו, שאדם אמר לחבירו להרוג את שורו או לקצוץ את נטיעותיו היא נגד חזקה, שאין דרך שום אדם לעשות כן]. אָמַר לֵיהּ – אמר רבה בר בר חנה לרב, אֶיסְמְיֵהּ – האם אסיר ברייתא זו מהברייתות שאני גורס, כיון שהיא משובשת ומוטעית. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, אינך צריך להסירה, אלא תְּתַרְגֵּם מַתְנִיתָךְ – תפרש את הדין האמור בברייתא בְּשׁוֹר הָעוֹמֵד לַהֲרִיגָה, כגון שור שהמית אדם, וּבְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה, כגון אילן של עבודה זרה, או אילן הנוטה לרשות הרבים ועשוי ליפול על בני אדם ולהורגם.
אָמַר לֵיהּ רבה בר בר חנה, אִי הָכֵי – אם כך, שמדובר בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, מַאי קָא טָעִין – מה היא טענתו של אותו אדם שהשור והאילן היו שלו. אָמַר לֵיהּ רב, יכול אותו אדם לטעון, אֲנָא בָּעֵינָא לְמֶעְבְּדָהּ לְהָא מִצְוָה – אני רציתי לקיים מצוה זו של הריגת השור שהמית אדם, או קציצת האילן של עבודה זרה או המסכן את הבריות, כִּדְתַּנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא (חולין פז.) לגבי מצוות כיסוי הדם, שנאמר בפסוק (ויקרא יז יג) 'וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', ומסמיכות הלשונות 'וְשָׁפַךְ' 'וְכִסָּה' יש ללמוד שמִי שֶׁשָּׁפַךְ, ששחט את החיה או העוף, הוּא יְכַסֶּה – מצוות כיסוי הדם שייכת לו, ואין אדם אחר רשאי לעשות כן במקומו. וּמַעֲשֶׂה היה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁפַךְ את הדם בשחיטתו, וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה את הדם, וְחִיְּבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים, כתמורה למצוה שהפסיד לו, ואף כאן טענתו של הבעלים היא שהוא זה שרצה לזכות במצוה בעצמו, וחבירו טוען שהוא אמר לו לעשות כן, וכיון שמדובר בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, נאמן העושה כן לומר שהלה ציוה עליו לעשות זאת.
מוסיף הרי"ף ואומר, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר בנידון זה, הַאי דְּחַיְּיבֵיהּ – מה שחייבו רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהַאי גַּבְרָא עֲשָׂרָה זְהוּבִים, קְנָסָא הוּא דְקַנְסֵיהּ – הרי זה קנס שקנסו רבן גמליאל, ולא שמצד הדין יש לחייבו כן, וְלֹא גָּמְרִינַן מִינַּהּ לְדִינָא אַחֲרִינָא – ולכן אין ללמוד משם למקומות אחרים, לומר שהחוטף מצוה מחבירו יתחייב לשלם לו עשרה זהובים. חולק על כך הרי"ף ואומר, וְכַד מְעַיְּינַת בִּגְמָרָא לֹא אַשְׁכָּחַת לְהַאי סְבָרָא – אך כאשר תעיין בסוגיית הגמרא כאן, תראה שאין הדבר כן, דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ קְנָסָא הוּא דְקָנֵיס – שהרי אם אכן היה זה רק קנס שקנסו רַבָּן (שמעון בן) גַּמְלִיאֵל, וְלֹא גָּמְרִינַן מִינַּהּ לְדִינָא אַחֲרִינָא – ואין לומדים משם לדינים אחרים, אם כן אַמַּאי קָא גָּמַר מִינַּהּ רַב לְהָא דִתְנַן – כיצד למד משם רב לביאור הברייתא של רבה בר בר חנה, נְטִיעוֹתַי קָצַצְתָּ, אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְקָצְצָן, פָּטוּר, שמדובר באופן שהתביעה היא על המצוה שהפסיד, דְּשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – שיש ללמוד מכך, טַעֲמָא דְּאָמַר הָכֵי – שהטעם שהוא פטור מלשלם הוא רק מחמת שהוא טוען שהלה אמר לו להרוג את השור או לקצוץ את הנטיעה, הָא לֹא אָמַר הָכֵי – אבל אם אינו טוען כן, אלא מודה הוא שחטף את המצוה מחבירו ללא רשות, חַיָּב לשלם, והיינו כדברי רבן גמליאל, שהחוטף מצוה מחבירו חייב לשלם לו עשרה זהובים, אֶלָּא לָאו דִּינָא הוּא וְגָמְרִינַן מִינֵּיהּ – ומוכח שאכן כך היא ההלכה, ויש ללמוד ממעשהו של רבן גמליאל למקומות אחרים.
