משנה
משנתנו ממשיכה לדון בדיני גזילה שהשתנתה: אדם שגָּזַל בְּהֵמָה, וְהִזְקִינָה, או שגזל עֲבָדִים כנעניים וְהִזְקִינוּ, והם שוים עתה פחות, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, שהיו שווים יותר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בָּעֲבָדִים, אוֹמֵר לוֹ הגזלן 'הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ', כיון שעבדים כנעניים הוקשו לקרקעות, וכמו שקרקע אינה נגזלת [שהרי לעולם היא עומדת ברשות הבעלים], כך בעבדים לא שייכים קניני גזילה, וכיון שהעבד עומד עדיין ברשות בעליו, הנגזל, יכול הגזלן לומר לו 'הרי שלך לפניך', אף אם עתה הוא שוה פחות מכפי שהיה שוה בשעת הגזילה.
גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִסְדַּק, או שגזל פֵּרוֹת, וְהִרְקִיבוּ, או יַיִן וְהֶחֱמִיץ, הרי זה שינוי הניכר בחפץ הנגזל, וקנה הגזלן את החפץ בשינוי זה, ומְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, שהיה הדבר שוה יותר. אבל אם גזל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל – פסלתו המלכות שבאותו מקום, אבל עדיין ניתן להשתמש בו במקומות אחרים, או שגזל תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת, ושוה עתה פחות מכפי שהיתה שוה בשעת הגזילה, או שגזל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, והרי הוא אסור באכילה ובהנאה, או שגזל בְּהֵמָה שהוקדשה לקרבן, וְנֶעֶבְדָה בָהּ עֲבֵרָה, כגון שהשתחוה לה אדם לשם עבודה זרה, ופסלה בכך מהקרבה בבית המקדש, אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כגון שנפל בה מום בעין [באופן שאינו מפחית את שוויה], אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִסָּקֵל, מחמת שנגחה אדם והמיתה אותו, כיון שכל אלו הם נזקים שאינם ניכרים, אוֹמֵר לוֹ הגזלן 'הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ', ואף שעתה החפץ הגזול שוה פחות מכפי שהיה בשעת הגזילה, אינו חייב לשלם לו על כך.
גמרא
שנינו במשנה, 'גזל בהמה והזיקינה כו' משלם כשעת הגזילה'. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא 'הִזְקִינָה' מַמָּשׁ – אין כוונת המשנה דווקא לאופן שהזקינה הבהמה ברשות הגזלן, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּחֲשָׁה הבהמה, ומחמת כן הופחת שוויה, משלם הגזלן כשווייה בעת הגזילה.
תמהה על כך הגמרא, וְהָא אֲנָן 'הִזְקִינָה' תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו דין זה באופן שהזקינה הבהמה, ומשמע שמחמת כן משלם כשעת הגזילה. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה כתירוץ על קושיא זו, כוונת המשנה היא שאֲפִלּוּ אם כָּחֲשָׁה כְּעֵין הִזְקִינָה, ומבארת הגמרא, מַה הִזְקִינָה דְּלֹא הָדְרָה – כשם שפחת שבא מחמת זיקנת הבהמה הוא פחת שאינו חוזר לעולם, אַף כָּחֲשָׁה דְּלֹא הָדְרָה – אף באופן שהכחישה מדובר בכחש שאינו חוזר לעולם, שכיון שזהו שינוי בגוף הבהמה, משלם כפי שהיתה שוה בשעת הגזילה. ויש לדייק מכך, אֲבָל כָּחֲשָׁה דְּהָדְרָה – אבל אם הכחישה הבהמה כחש העתיד לחזור, הרי זה שינוי שאינו קונה, ואוֹמֵר לוֹ הגזלן לנגזל, הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ.
שנינו במשנה, 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹמֵר לוֹ בַּעֲבָדִים הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ'. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שהגוזל עבד יכול לומר לעולם 'הרי שלך לפניך', כיון שסובר רבי מאיר שעבד כנעני דינו כקרקע, שאינה נגזלת. אמנם פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כרב חנינא בר אבדימי, שפסק הלכה כרבי מאיר, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה דעַבְדָּא כְּמִטַּלְטְלֵי דָמֵי – שדין העבד כדין מטלטלין, שאם השתנו אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא משלם כשעת הגזילה.
