שנינו במשנה, 'גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק וְכוּ' משלם כשעת הגזילה וכו'. גזל מטבע ונפסל כו' אומר לו הרי שלך לפניך'. אָמַר רַב הוּנָא, 'נִסְדַּק' האמור במשנה, נִסְדַּק מַמָּשׁ, שבזה משלם כשעת הגזילה, ו'נִפְסַל' האמור במשנה, היינו שֶׁפְּסַלְתּוֹ מַלְכוּת, ואסרה להשתמש בו, שכיון שאין שינוי בגוף המטבע אומר לו הרי שלך לפניך. וְרַב יְהוּדָה אָמַר, אֲפִלּוּ אם פְּסַלְתּוֹ מַלְכוּת, נַמִּי הַיְנוּ נִסְדַּק – גם כן דינו כנסדק ממש, דכיון שנפסל המטבע לגמרי ואי אפשר להשתמש בו, הרי הוא כמטבע סדוק, שאין לו ערך כמטבע [מלבד ערכו כמתכת], ולכן עליו לשלם כשעת הגזילה, אֶלָּא הֵיכִי דָמִי – מהו האופן של 'נִפְסַל', שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, שֶׁפְּסַלְתּוֹ מְדִינָה זוֹ – בני המדינה הזו הפסיקו מעצמם ומרצונם להשתמש במטבע זו, אך לא אסרה המלכות להשתמש במטבע זו, וְיוֹצֵא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וכיון שיש לו עדיין ערך כמטבע במקומות אחרים, יכול הגזלן לומר לנגזל הרי שלך לפניך.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ – המלוה לחבירו סחורה מסוימת, וקצבו את החזרת ההלואה לפי מטבע מסוימת, שיחזיר לו ממנה סכום מסוים כפי ערך הסחורה באותו זמן, וְנִפְסַל הַמַּטְבֵּעַ על ידי המלכות, והוציאה המלכות מטבע חדשה, אָמַר רַב, נוֹתֵן לוֹ הלוה את המַטְבֵּעַ החדש הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל להחזיר לו את ההלואה במטבעות הישנים, ולוֹמַר לוֹ, לֵךְ וְהוֹצִיאוֹ בְּמֵישָׁן – שם מדינה, ששם עדיין משתמשים במטבעות הישנים, ויוכל להוציאו שם.
אָמַר רַב נַחְמָן, מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דִּשְׁמוּאֵל – מסתברים דברי שמואל, שיכול לתת לו את המטבעות הישנים, רק באופן דְּאִית לֵיהּ אוֹרְחָא לְמֵישָׁן – שיש לו אפשרות ללכת לאותו מקום ששמו מישן, ולהוציא שם את המטבעות, אֲבָל לֵית לֵיהּ אוֹרְחָא לְמֵישָׁן – אבל אם אין לו אפשרות ללכת לשם, לֹא – אינו יכול לתת לו מטבעות אלו, אלא עליו לתת לו את המטבעות החדשים. [אמנם נידון זה הוא רק באופן שנתן לו סחורה, וקצבו את ההלואה במעות, אבל אם הלוה לו מעות, לדברי הכל יכול להחזיר לו את אותם מטבעות שלוה ממנו, גם אם בינתיים נפסלו. אך גם כשהלוה לו מעות, אם אמר לו בפירוש שיחזיר לו 'מטבע', צריך להחזיר לו מהמטבעות החדשים, כיון שמטבע שנפסל אינו קרוי 'מטבע'].
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב חִסְדָּא – שאל רבא את רב חסדא שאלה זו, לפי מה שהתבאר לעיל, שהמלוה את חבירו על המטבע, ונפסל המטבע, צריך לתת לו מטבע היוצאת באותה שעה [ואף לדברי שמואל, ביאר רב נחמן שאם אין לו דרך למישן צריך לתת לו מהמטבע היוצאת באותה שעה], הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ, וְהוֹסִיפוּ עָלָיו, ועתה כל מטבע שוה יותר מאותו מטבע שלוה ממנו, מַהוּ – מה דינו, האם צריך להחזיר לו את אותו מספר מטבעות שלוה ממנו, אף על פי שכעת הם שוים יותר, או שמחזיר לו מספר מועט יותר של מטבעות, כפי הערך האמיתי של ההלואה שקיבל ממנו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הגם שהוא שוה יותר.
אָמַר לֵיהּ רבא, וְאִי כִּי נַפְיָא – ואם הוסיפו על המטבע שיעור גדול, האם גם בזה עליו להחזיר כפי המטבע היוצא כעת. אָמַר לֵיהּ רב חסדא, אִין – כן. אָמַר לֵיהּ – המשיך רבא ושאלו, וַאֲפִלּוּ כִּי תִירְטָא – האם הדין כן גם אם הוסיפו עליו כמידת סלע גדול. אָמַר לֵיהּ רב חסדא, אִין – כן.
תמה רבא על דבריו, וְהָא קָא זִילֵי פֵּירֵי – והרי בכך שהוסיפו על ערך המטבע נמצא שהוזלו הפירות, ויוכל לקנות במטבעות שקיבל פירות מרובים יותר ממה שהיה יכול לקנות באותו סכום מטבעות שהלוה לו, ונמצא שיש כאן ריבית.
אָמַר רַב אַשִּׁי, נֶיחֱזֵי אֲנָן – יש להתבונן בדבר ולפי זה משתנה הדין, אִי מֵחֲמַת טִיבְעָא זוֹל – אם הוזלו הפירות מחמת ההוספה על המטבע, מְנַכֵּי לֵיהּ – מנכה לו את אותה תוספת, ומשלם לו מטבעות במספר פחות ממה שקיבל, לפי הערך שהיה למטבעות בשעת ההלואה. וְאִי מֵחֲמַת תַּרְעָא זוֹל – אם הוזלו הפירות מחמת ריבוי גשמים שירד באותו זמן, לֹא מְנַכֵּי לֵיהּ – אינו מנכה שיעור זה, אלא מחזיר לו את אותו מספר מטבעות שקיבל ממנו, הגם שכעת ניתן לקנות בהם יותר תבואה.
