משנה ז: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
משנתנו עוסקת באדם המסופק האם הוא חייב ממון לחבירו, האם עליו לשלם לו מספק:
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ, והלה טוען בוודאות שלא פרע לו, חַיָּב לְשַׁלֵּם, כיון שודאי היה חייב לו, ואינו יודע אם נפטר מחיובו. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, כיון שאינו יודע כלל אם התחייב, אף שהלה תובעו בטענת ברי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, כיון שאינו יודע כלל שהיה חייב לו, אך חייב להשבע על כך שאינו יודע שהוא חייב.
