אָמַר רַב, הַאי מַאן דְּמִשְׁתְּכַח בְּבֵי דָרֵי – מי שחלקו נמצא בגורן, וכגון כמה שותפים בתבואה, ונטלו כולם את חלקם לבתיהם, מלבד אחד מהם שנשאר חלקו בגורן, פָּרַע מְנָתָא דְּמַלְכָּא – ובאו שלוחי המלך וגבו את המס של כל הגורן מחלקו, אין שאר השותפים יכולים לומר לו שיפסיד לבדו, אלא כיון שמס המלך מחטל על כל בעלי הגורן בשוה, נמצא שהמס שפרע היה עבור כולם, וחייבים הם להשתתף עמו ולתת לו את חלקם במס, והיינו כדברי שמואל, דדינא דמלכותא דינא הוא. ולכן אם גובה המס הוא יהודי, שקנה את זכות גביית המס מהמלך, אין בזה משום גזל. ואם גובה המס הוא גוי, מותר לקנות ממנו את התבואה, כיון שגבייתו היא כדין, ואין בזה גזל כלל. וְהַנֵּי מִילֵּי בְּשׁוּתָּפֵי – אמנם דין זה הוא רק בשותפים בגורן, שכיון שכל הגורן משועבד למס זה, רשאי הוא ליטול את כל המס מחלקו של האחד, והוא יטול אחר כך משאר השותפים, אֲבָל בַּאֲרִיסָא – אך אם היה אריס בקרקע, הנוטל חלק מהפירות בשכרו, לֹא – אין רשות לגבאי המלך ליטול מחלקו של האריס את המס המוטל על בעל הקרקע, כיון שאין לו כלל חלק בגוף הקרקע, ואם נטלו ממנו גבאי המלך את חלק המס של בעל הקרקע, הרי זהו שלא כדין המלכות, ויש בכך משום גזל, ולכן אף אם הגובה עצמו הוא גוי, אין ליהודי אחר לקנות ממנו את התבואה הזו שגבה שלא כדין. דְּאָמַר רַב, בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא מִיעֲבַט – כל אחד מבני העיר משתעבד ומתמשכן לשאר בני העיר, שיכול המלך לגבות את המס מכל אחד מהם עבור כולם, והם ישלמו אחר כך לאותו אחד. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בְּבוּל אַרְעָא, פֵּרוּשׁ, ביְבוּל הָאָרֶץ, והיינו בפירות הצומחים בקרקע עצמה, שמוטל עליהם מס, וּבְגִיזְתָּא דְּשַׁתָּא – ובמס של אותה שנה עצמה, אֲבָל חָלֵיף לֵיהּ שַׁתָּא – אבל לאחר שכבר עברה השנה, ושילם הגבאי למלך את כל המס של אותה השנה, כֵּיוָן דִּמְפַיֵּיס מַלְכָּא – כיון שכבר התפייס המלך במה שקיבל, ועתה גובה הגבאי את המעות עבור עצמו, לֹא – אין לו רשות למשכן וליטול מאדם אחד עבור חבירו.
מַכְרִיז רָבָא, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שהכריז כן רַב הוּנָא, דְּסָלְקִין לְעֵילָא – לכל העולים לארץ ישראל, וּדְנָחְתִין לְתַתָּא – ולכל היורדים לבבל, שישמעו הכל ויידעו דין זה, הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְיָדַע סַהֲדוּתָא לְכוּתִי אַיִּשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ – כל יהודי היודע עדות לגוי נגד ישראל חבירו, וְאָזֵיל מַסְהִיד לֵיהּ בְּכוּתִי – והולך ומעיד עבורו לפני דייני גויים, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו על כך. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי עדותו אמיתית, כֵּיוָן דְּכוּתִים מַפְּקֵי מָמוֹנָא אַחָד סָהֲדָא – כיון שהגויים מוציאים ממון על פי עדותו של עד אחד, נמצא שגורם הוא להוציא ממון שלא כדין, שהרי לפי דין התורה עד אחד אינו מחייב ממון אלא שבועה, ואילו ישראל זה המעיד לפני הגויים גורם שיוציאו ממון על פי עדותו היחידה, ולכן מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו על כך. וְהַנֵּי מִילֵּי בִּמְגִיסְתָּא – ואמנם דין זה הוא רק בערכאות של בני הכפרים, שאינם מקפידים לדון כפי משפטם, ומוציאים ממון על פי עד אחד, אֲבָל בֵּי דֹּאַר – אבל בערכאות של השלטונות שבעיר, המקפידים לדון כפי משפטיהם, אִינְהוּ נַמֵּי חַד סָהֲדָא לְמוֹמְתָא שָׁדוּ לֵיהּ – הרי גם הם אינם מוציאים ממון על פי עדותו של עד אחד, אלא רק מטילים עליו שבועה, וזהו כדיני ישראל, ולכן מותר לישראל להעיד בפניהם עדות אמיתית עבור גוי נגד ישראל חבירו, כיון שאינו גורם לו בכך נזק יותר ממה שהיו מחייבים אותו בדין תורה.
