משנה א: בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַיִת, וְחָמֵץ בְּכַּכּוֹתֶבֶת. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה בְּכַזַיִת.
נאמר בתורה לגבי יום טוב (שמות יב טז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ובפסוק זה מבואר עיקר החילוק בין יום טוב לבין שבת, כי אף שיום טוב אסור באותן מלאכות האסורות בשבת, מכל מקום הותרו חלק ממלאכות אלו כאשר הן נעשות לצורך אוכל נפש מסכת זו עוסקת בהלכות יום טוב [ומכונה בפי הרבה מהראשונים בשם 'מסכת יום טוב'], ומבוארות בה אלו מלאכות הותרו לצורך אוכל נפש.
בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל – מותר לאוכלה בו ביום, וגם אם חל יום טוב ביום ראשון, ונמצא שהוכנה הביצה במעי התרנגולת בשבת, אין הביצה אסורה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל – אסור לאוכלה עד מוצאי יום טוב, כיון שבמקרה וחל יום טוב למחרת השבת נמצא שהיתה הכנת הביצה במעי התרנגולת בשבת, ואין מכינים משבת ליום טוב אפילו הכנה הנעשית מעצמה, ומחמת כן גזרו בכל יום טוב, ואפילו כשלא חל למחרת השבת.
המשנה מביאה עתה נידון נוסף לגבי איסור 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' (שמות יג ז): בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שיעור איסור השהיית שְׂאוֹר [-המחמץ בצק אחר] הוא בְּכַזַיִת, וְשיעור האיסור בהשהיית חָמֵץ הוא בְּכַּכּוֹתֶבֶת – כגודל תמר, ששיעורו גדול יותר מכזית, וטעמם, כיון שהתורה חילקה את איסוריהם וכתבה כל אחד מהם בפני עצמו, ללמד שאין שיעורם שווה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה – שאור וחמץ שיעורם בְּכַזַיִת, והטעם שכתבה התורה את שניהם אינו מחמת שאין שיעורם שווה, אלא מחמת שבכל אחד מהם יש חידוש מיוחד שאין בחבירו, שהשאור אסור בהשהייה אף שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, והחמץ אסור בהשהייה אף שאין חימוצו קשה כל כך כמו השאור [מחלוקת זו הובאה במשנתנו כיון שאף נידון זה שייך ליום טוב של פסח, ומפני שהיא דומה למחלוקת הקודמת בכך שבשתי המחלוקות בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים].
משנה ב: הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחֹט אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, שדמם טעון כיסוי בעפר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר – יתד הנעוצה בקרקע מערב יום טוב, וִיכַסֶּה את הדם בעפר זה, ובתנאי שזהו עפר תיחוח, שאינו מחוסר כתישה כדי לכסות בו. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אדם חיה או עוף ביום טוב, אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים בית הלל שֶׁאִם עבר ושָׁחַט ביום טוב, והיה הדקר נעוץ בקרקע מערב יום טוב, שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, ובתנאי שהיה זה עפר תיחוח, וכפי שהתבאר בדברי בית שמאי [אלא שבית שמאי מתירים אפילו לשחוט לכתחילה]. דין נוסף, שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה, ולכן אף לדברי בית הלל אם יש לו אפר כירה רשאי הוא לשחוט לכתחילה ולכסות בו, ובתנאי שהיה האפר מוכן מערב יום טוב, או אפילו אם נעשה מעצים שהוסקו ביום טוב, ובתנאי שהוא עדיין חם באופן הראוי לצלות בו ביצה.
