משנה ה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְסַלְקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לִקְצֹב עָלָיו בָּשָׂר וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
משנה ה: בזמן המשנה היו חלק מהחנויות עשויות מִקּוּפּוֹת גדולות שאינן מחוברות לקרקע, ובלילה סגורים החלונות של החנויות בתריסים, וביום מוציאים את אותם תריסים ותולים אותם בחבלים המחוברים לקופות, ושוטחים את הסחורה על גבי אותם תריסים. משנתנו דנה בדינם של חנויות אלו ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְקִין אֶת הַתְּרִיסִין של החנויות בְּיוֹם טוֹב, כדי להוציא משם מאכלים לצורך יום טוב [והאופן שמותר למכור מאכלים ביום טוב הוא כשהחנוני מכיר את הקונה, ואינם מזכירים מחיר, אלא סומך עליו שישלם לו לאחר יום טוב], וטעם האיסור הוא כיון שהם סוברים שיש 'בנין' ו'סתירה' בכלים, ופתיחת התריסים נחשבת כמלאכת 'סותר' האסורה ביום טוב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר, כיון שהם סוברים שאין בנין וסתירה בכלים, ולא רק שמותר לפתוח את התריסים, כדי להוציא את המאכלים, אלא לאחר שהוצאו המאכלים מותר אף להחזיר את התריסים למקומם. אמנם דין זה הוא רק בצירים הנמצאים באמצע רוחב הדלת, ונתחבים במשקוף העליון ובסף התחתון של הדלת, אבל בצירים הנמצאים בצידי הדלת מודים גם בית הלל שהדבר אסור, כי אף שאין בניה וסתירה בכלים, מכל מקום זהו מעשה גדול וחשוב, ואסור הוא מדרבנן.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי – לוח עץ גדול וכבד, שרגילים לכתוש בו את החיטים, שזו מלאכה האסורה ביום טוב, אף אם עושה כן כדי לִקְצֹב [-לחתוך] עָלָיו בָּשָׂר, ואף שבדרך כלל מותר ליטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך השימוש בגופו, וכאן צריך האדם את העלי לשימוש המותר, מכל מקום סוברים בית שמאי שהדבר אסור משום 'עובדין דחול', כלומר, שהשימוש בכלי זה נראה כהנהגה של ימות החול. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר של בהמה שנשחטה ביום טוב לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן – במקום דריסת רגלי בני אדם, כדי שעל ידי זה יעובד העור ויהא ראוי למלאכה, וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ – לא יגביה כלל את העור ממקומו, לפי שמוקצה הוא [ואף שעור ראוי לשבת עליו, עור זה של בהמה שנשחטה היום, הרי הוא טרי ולח ואינו ראוי לישיבה (ר"ן)], אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר הדבוק בו, וראוי לאכילה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שאם ייאסר על האדם ליטול את העור ממקומו ימנע לגמרי מלשחוט בהמות ביום טוב, כדי שלא להפסיד את העור, ותימנע שמחת יום טוב.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין ביום טוב, לֹא אֶת הַקָּטָן, וְלֹא אֶת הַלּוּלָב, וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה, מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שאין בהם צורך אוכל נפש, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה גם כן שלא לצורך אוכל נפש.
משנה ו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי גְּזֵרָה שָׁוָה חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לֹא אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ תֹּאמְרוּ בְּמַתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:
משנתנו מבררת את דין מתנות כהונה ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּשאר מַתָּנוֹת כהונה לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ – בין אם הופרשו לשם כך קודם כניסת יום טוב, ובֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם, כי אף שהתירו את הפרשתם ביום טוב, היינו כיון שאם לא יעשה כן לא יוכל לאכול את העיסה [ואף הפרשת זרוע לחיים וקיבה מותרת, הגם שאין איסור אכילה ללא ההפרשה, כיון שמכל מקום מבטל הוא מצוות עשה בכך], אבל הולכת המתנות לכהן אין זה מצורך יום טוב, ולא התירו זאת. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כי אף שאין בכך צורך לבעלים עצמו, מכל מקום יש בכך צורך לכהן.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה – הרי יש ללמוד את הדברים זה מזה, כיון שהם דומים [ואף שבכולם האיסור מדרבנן, נקטו לשון מושאלת של 'גזירה שוה'], שהרי חַלָּה וּמַתָּנוֹת הם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה היא מַתָּנָה לַכֹּהֵן, ואם כן כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה לכהן ביום טוב, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא – אין הדברים דומים זה לזה, אִם אֲמַרְתֶּם דין זה בַּתְּרוּמָה, שאין מוליכים אותה לכהן, הרי זהו כיון שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ – שלא חל חיוב הפרשתה ביום טוב עצמו, אלא משעה שנעשתה התבואה כרי בשדה, וכי תֹּאמְרוּ דין זה גם בְּמַתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן – שחל חיוב הפרשתם ביום טוב עצמו. [אמנם בגמרא מבואר שגירסת המשנה שלפנינו אינה נכונה, ולגבי חלה ומתנות לא נחלקו בית שמאי ובית הלל כלל, ולדברי הכל מוליכים אותם לכהן, ומחלוקתם היא רק בתרומה].
