פרק ב, משנה א: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בִּתְחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לְשַׁבָּת וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְשִׁיל אֶחָד וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בִּתְחִלָּה וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא סוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת.
המשניות הבאות עוסקות בדין יום טוב שחל סמוך לשבת: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בִּתְחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת – לא יבשל ביום טוב באופן שתחילת ועיקר הבישול הם עבור השבת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר – אם נשאר מהמאכל חלק שלא נאכל ביום טוב עצמו, הוֹתִיר לְשַׁבָּת, ומותר לאוכלו בשבת.
עתה מבארת המשנה את דין הנחת 'עירוב תבשילין': וְעוֹשֶׂה האדם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת, ובגמרא התבארו שני טעמים לעירוב זה, א. משום כבוד השבת, שלא ישכח את כבוד השבת מחמת טירדת יום טוב, אלא יברור מנה יפה לשבת. ב. משום כבוד יום טוב, שיאמר האדם, אם מיום טוב לשבת אין מכינים ללא עירוב, קל וחומר שאין מכינים כלל מיום טוב לחול. ומביאה המשנה מחלוקת בדין זה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צריך להניח שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בהנחת תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בית שמאי ובית הלל בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שהיתה דרכם לסוך את הדג בביצה בעת שצולים אותו, שֶׁהֵן נחשבים שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.
אֲכָלוֹ – אכל קודם השבת את התבשיל שהכין לצורך העירוב, אוֹ שֶׁאָבַד קודם כניסת השבת, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בִּתְחִלָּה – אינו יכול לסמוך עליו ולבשל לצורך השבת, וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ אפילו כָּל שֶׁהוּא, סוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת, לבשל ביום טוב לצורך השבת.
