משנה ג: שָׁוִין שֶׁמֲשִׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:
משנה ג: שָׁוִין – בית שמאי ובית הלל מודים בדין זה, שֶׁמֲשִׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן – אם יש לאדם מים טובים לשתיה, שנטמאו, והדרך לטהר את המים היא על ידי הכנסת המים למקוה בתוך כלי אבן שאינו מקבל טומאה, וכשמי המקוה 'נושקים' למים שבכלי, הרי הם נטהרים, ומותר לעשות כן ביום טוב, וטעם ההיתר, כיון שזהו דבר שאינו מצוי, שלא יהיו לאדם מים טהורים לשתיה, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין – לא ישיק את המים בכלי עץ, שאותו כלי עצמו נטמא מהמים שבתוכו, וכשמטביל את הכלי במקוה מטהר גם את הכלי מטומאתו, והדבר אסור.
וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב, וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה – מי שהיו כליו טהורים כבר, אלא שצריך הוא להטבילם משום חומרה, וכגון שהטבילם כדי להשתמש בהם על גב זיתיו, שהם חולין, ועתה רוצה הוא להשתמש בהם על גב ענביו של תרומה, שצריך הטבלה נוספת, וכן אם הטבילם לאכול בחבורה מסוימת של אוכלי קרבן פסח, ונמלך להשתמש בהם עם חבורה אחרת, המקפידים יותר על טהרה, וצריך להטבילם פעם נוספת, כיון שלפי האמת הכלים כבר טהורים, רשאי להטבילם ביום טוב הטבלה נוספת של חומרה, שאין הטבלה זו נראית כתיקון כלי.
