משנה ח: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה אֲבָל מְקַרְצְפִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין.
משנתנו מביאה מחלוקות תנאים נוספות בענין עשיית מלאכה בשבת וביום טוב: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים היה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר לעשות ביום טוב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, א. פָּרָתוֹ היתה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, כיון שהוא סבר שרצועה זו נוי היא לפרה, ואין בכך משום מלאכה, ואילו חכמים החולקים עליו סוברים שאין זה תכשיט לה אלא משא, והרי הוא עובר משום שביתת בהמתו. ב. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה במגרדת של ברזל בְּיוֹם טוֹב, ואף על פי שעושה חבורה, כיון שאין רצונו בחבורה זו, הדבר מותר. ג. וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵיחַיִם שֶׁלָּהֶם ביום טוב, וחכמים אוסרים משום 'עובדין דחול', כלומר, שנראה הדבר כהנהגה של יום חול. מביאה המשנה את דעת התנאים האחרים בענין גירוד הבהמה ביום טוב: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב במגדרות של ברזל, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה בגוף הבהמה, אֲבָל מְקַרְצְפִין במגרדת של עץ, שאינה עושה חבורה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין ואַף לֹא מְקַרְצְפִין, כיון שגזרו איסור בקירצוף, הגם שאינו עושה חבורה, שמא יבוא לקרד ולעשות חבורה.
