משנה ט: הָרֵיחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵּלִים מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה.
אגב הדין שהוזכר במשנה הקודמת, שמותר [לדעת רבי אלעזר בן עזריה] להשתמש בריחיים של פלפלין ביום טוב, עוסקת משנתנו בדין ריחיים אלו לענין טומאה וטהרה: הָרֵיחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵּלִים – יש בהם שלשה חלקים שונים, שכל אחד מהם נחשב ככלי בפני עצמו, ואף שבעוד הריחיים שלמים נראה הכל ככלי אחד, מכל מקום אם התפרקו הריחיים לחלקים אלו אין הם נחשבים כשברי כלים, שאינם מקבלים טומאה, אלא כל חלק נחשב ככלי בפני עצמו, המקבל טומאה, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל – החלק התחתון, שבו מונחים הפלפלים הטחונים, אף שהוא כלי עץ, הרי כלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה. וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת – החלק העליון, שבו טוחנים את הפלפלין, אף שאין בו בית קיבול, כיון שהוא עשוי מתכת, הרי אף פשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה. וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה – החלק האמצעי, שבו מסתננים התבלינים, ואף שאין חלק זה נחשב ככלי שיש לו בית קיבול, שהרי כל דבר הניתן בו מסתנן ונופל דרך הנקבים, מכל מקום גזרו חכמים טומאה על כלי כברה, כיון שהוא דומה לכלי ארוג.
