משנה ב: מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּמַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד שֶׁהֵבִיא דָּגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר מֻתָּרִין הֵן אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנוּ.
משנתנו עוסקת בדין מצודות של בעלי חיים שהונחו בערב יום טוב: מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים, שֶׁעֲשָׂאָן – הניחן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב את בעל החיים הניצוד, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דכיון שאסרו חכמים לצוד ביום טוב, ממילא אף אם ניצוד מאליו ביום טוב אסור הוא באכילה, שהרי בכניסת יום טוב לא היה ניצוד, ומוקצה הוא. אמנם רבן גמליאל חולק וסובר שבעלי חיים אלו, שיש ספק אם ניצודו קודם יום טוב או ביום טוב עצמו, אינם מוקצה ומותרים בטלטול, ורק באכילה אסרום חכמים. וּמַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָּגִים ביום טוב לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר רבן גמליאל שמֻתָּרִין הֵן בטלטול, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנוּ, שאיני אוהבו.
