משנה ג: בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילּוּ כַּזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה לֹא יְבִיאֶנָּה בְּמוֹט וּבְמוֹטָהּ אֲבָל מֵבִיא בְּיָדוֹ אֵיבָרִים אֵבָרִים.
בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת – אדם שיש לו בהמה העומדת למות, וממהר לשוחטה מחמת שאינו רוצה להפסידה, אבל באמת כבר סעד סעודתו ואינו צריך את בשרה, לֹא יִשְׁחוֹט אותה ביום טוב אֶלָּא אִם כֵן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי, ואפילו אם אינו אוכל בפועל, כיון שהיה יכול לאכול, מותר לשוחטה [ונקטה המשנה 'צלי', שזו דרך ההכנה המהירה ביותר, ועוד, שאין צריך למולחה (תפארת ישראל)]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם יש לו זמן רק כדי לאכול כַּזַּיִת בשר חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ, שהוא המקום המופשט מהעור כבר ומוכן לאכילה.
שְׁחָטָהּ – שחט את הבהמה ביום טוב בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה על ידי שני בני אדם הנושאים אותה בְּמוֹט וּבְמוֹטָהּ, כלומר על ידי שני בני אדם או על ידי אדם אחד, כיון שניכר ומתפרסם הדבר, ויש בכך משום זלזול ביום טוב. אֲבָל מֵבִיא אותה בְּיָדוֹ מן השדה כשהיא מחולקת, אֵיבָרִים אֵבָרִים.
