משנה ד: בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לְבוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט, וְאִם לַאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן.
במשנה לעיל התבאר שמותר לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב, משנתנו דנה בבהמה כזו שיש בה קדושת בכור, ובזמן הזה, שמותר לשחוט ולאכול את הבכור רק לאחר שנפל בו מום. בְּכוֹר שהיה בו מום מערב יום טוב, אך עדיין לא נבדק על ידי מומחה האם המום שבו הוא 'מום קבוע', המתיר את הבכור לזרים, או שזהו 'מום עובר', שאינו מתירו באכילה, שֶׁנָּפַל ביום טוב לְבוֹר, והרי הוא מסוכן למות, ורוצה האדם לשוחטו מיד, לפני שימות ויפסידנו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה ביום טוב לתוך הבור וְיִרְאֶה – ויבדקנו, אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם – אם אותו מום שהיה בו אתמול, בערב יום טוב, היה מום קבוע, יַעֲלֶה את הבהמה מן הבור וְיִשְׁחוֹט, כיון שכבר מערב יום טוב היה עומד לשחיטה, ואינו מוקצה. וְאִם לַאו – אם אותו מום שהיה בו בערב יום טוב לא היה מום קבוע, אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו אם עבר והעלהו מהבור, לֹא יִשְׁחוֹט, כיון שלא היתה דעתו לשוחטו מערב יום טוב, והרי הוא מוקצה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר שהוא מום קבוע מִבְּעוֹד יוֹם – מערב יום טוב, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן, כיון שהתרתו ביום טוב על ידי המומחה נחשבת כ'תיקון', וכמו דין תורה האסור ביום טוב.
