משנה ז: אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב אֲבָל מַשִׂיאָה עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקֹל לִי בְּדִינָר בָּשָׂר אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן.
משנתנו ממשיכה בדינים הנוגעים להכנת ותיקון מאכלים ביום טוב: אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, כיון שיש בכך משום תיקון כלי, אֲבָל מַשִׂיאָה – מחדדה עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, שאין זה תיקון גמור, שאין דרך לחדד כך את הסכין. דין נוסף: לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקֹל לִי בְּדִינָר בָּשָׂר, וכפי שהתבאר שנאסר מקח וממכר ביום טוב, אֲבָל שׁוֹחֵט, וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן, שאומר לו תן לי חלק מסוים, או חציו, כדרך שרגילים לחלק באותו מקום, ומעמידים בהמה אחרת הדומה לבהמה זו, ולמחרת שמים את הבהמה הנשארת, ולפי זה משלם לו על החלק שנטל ביום טוב.
