משנה ז: אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר [-את האש] ביום טוב, לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר – ממקום חציבת אדמה קשה, שעל ידי החפירה יוצאת אש, וְלֹא מִן הַמַּיִם, על ידי נתינתם בכלי זכוכית, בחום השמש, ועל ידי ריכוז קרני השמש נוצר חום גדול, ומצמידים לזכוכית נעורת של פשתן, והיא נדלקת.
וְאֵין מְלַבְּנִין באש אֶת הָרְעָפִים המשמשים לצליה, כדי לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם מאכלים, והיינו ברעפים חדשים, שההיסק הראשון שלהם מחזק אותם לתמיד, והרי זה נחשב כעשיית כלי.
שנינו לעיל שרבי אליעזר מיקל בנטילת קיסם לחצוץ בו את שיניו, והמשנה מביאה עתה קולא נוספת משמו: וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה – פירות וירקות שאינם מזומנים לאכילה, כגון שאינם ראויים כל כך לאכילה, ואם אינו מזמינם בפירוש נחשבים הם כמוקצה, בעֶרֶב שַׁבָּת, בַּשנה השְּׁבִיעִית שאין צורך לעשרם [או בשאר השנים ובאופן שהם כבר מעושרים], וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר, ורשאי לאכול כרצונו בשבת, כיון ש'יש ברירה', ובשעה שאוכל מתברר למפרע שזה היה החלק שהזמין מערב שבת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין די בדיבור בלבד, כיון ש'אין ברירה', ואין אומרים שהאכילה בשבת מבררת מה החלק שהוזמן, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם – יעשה סימן בפירות, וְיֹאמַר בבירור, מִכָּאן עַד כָּאן אני אוכל.
