משנה ד: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:
משנתנו ממשיכה בהלכות עירובי תחומין, באופנים שבהם החפץ נמצא בשליטת כמה בני אדם: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. ואם שאל את החפץ בְּיוֹם טוֹב עצמו, הרי הוא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל, כיון שבכניסת יום טוב היה שלו לגמרי.
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה [-שלוותה] מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְצורך הכנת עִיסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ – נעשית העיסה כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן, לפי שהתבלין והמים והמלח היו בכניסת יום טוב של אותה אשה, וביום טוב עצמו נתנה אותם לחברתה, ואם כן נשאר דינם כרגלי הראשונה, וכיון ששאר חלקי העיסה שייכים לשניה, אסור להוציא את העיסה כולה אל מחוץ למקום ששתיהן רשאיות להלך בו. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם, כלומר, סובר הוא שאין המים של האחת מחשיבים את העיסה כרגלי בעלת המים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ – כיון שאינם ניכרים בתבשיל או בקדירה, וממילא אינם מעכבים את הולכת העיסה למקום שאין לבעלת המים רשות להלך שם.
