משנה ו: מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ (מִפֵּרוֹתָיו), לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:
מִי שֶׁהָיוּ פֵּירוֹתָיו מונחים בְּעִיר אַחֶרֶת, הרחוקה ממקומו יותר מתחום שבת, ולא הניח עירוב, וְעֵירְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר שבה מונחים הפירות, כדי לְהָבִיא אֶצְלוֹ בשבת (מִפֵּרוֹתָיו), לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּירוֹתָיו – אסור להם לעשות כן, כיון שהפירות הם כרגליו, וכשם שהוא אינו רשאי להלך מעירו לעיר שהפירות מונחים בה, כיון שלא עירב, כך גם אסור להוליך את פירותיו בדרך זו. וְאִם עֵירֵב גם הוּא, הֲרֵי פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ, ומותר להוליכם לעירו [ומבואר בגמרא שלדעת רב, שהלכה כמותו, היתר זה הוא רק באופן שהנפקד ייחד קרן זוית לפירותיו של המפקיד, אך לולא זאת אין להוליך את הפירות אלא למקום שגם המפקיד וגם הנפקד יכולים להלך בו].
