משנה ד: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:
משנתנו ממשיכה בהלכות עירובי תחומין, באופנים שבהם החפץ נמצא בשליטת כמה בני אדם: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. ואם שאל את החפץ בְּיוֹם טוֹב עצמו, הרי הוא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל, כיון שבכניסת יום טוב היה שלו לגמרי.
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה [-שלוותה] מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְצורך הכנת עִיסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ – נעשית העיסה כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן, לפי שהתבלין והמים והמלח היו בכניסת יום טוב של אותה אשה, וביום טוב עצמו נתנה אותם לחברתה, ואם כן נשאר דינם כרגלי הראשונה, וכיון ששאר חלקי העיסה שייכים לשניה, אסור להוציא את העיסה כולה אל מחוץ למקום ששתיהן רשאיות להלך בו. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם, כלומר, סובר הוא שאין המים של האחת מחשיבים את העיסה כרגלי בעלת המים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ – כיון שאינם ניכרים בתבשיל או בקדירה, וממילא אינם מעכבים את הולכת העיסה למקום שאין לבעלת המים רשות להלך שם.
משנה ה: הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר. בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:
הַגַּחֶלֶת, דינה כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים שלה. וְשַּׁלְהֶבֶת, רשאים להוליכה בְּכָל מָקוֹם, לפי שאין בה ממשות. מוסיפה המשנה דין דומה בענין זה: גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, מוֹעֲלִין בָּהּ, כיון שיש בה ממשות ושייכת בה בעלות, וְשַּׁלְהֶבֶת, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, לפי שאין בה ממש. הַמּוֹצִיא בשבת גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב, כיון שיש בה ממש. וְהמוציא שַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר, כיון שאין בה ממש.
בּוֹר מים שֶׁל אדם יָחִיד, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי הַיָחִיד, ומותר להוליכם רק במקום שאותו יחיד יכול ללכת. וְבור מים שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, ואם אדם מחוץ לעיר לקח משם מים, מותר לו להוליכם רק למקום שכל אנשי העיר רשאים להלך בו. [אבל אם זכה במים אחד מאנשי העיר, מותר לו להוליכם לכל מקום שהוא עצמו רשאי להלך בו, גם אם שאר בני העיר אינם יכולים ללכת לשם, וכגון שהוא הניח עירוב והם לא הניחו, כיון שאנו אומרים שעתה התברר שזה חלקו השייך לו כבר מערב שבת, וכפי שהתבאר לעיל לגבי שותפים שחלקו בחבית ביום טוב]. וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל – בורות מים שחפרו ישראל כשעלו מבבל לארץ ישראל, הרי המים שבהם מופקרים לכל, ולכן דינם כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא, וכדין כל הפקר, שהזוכה בו בשבת או ביום טוב יכול להוליכו למקום שהוא עצמו רשאי ללכת, הגם שלא היו המים שלו בכניסת היום.
