פרק א, משנה א: הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה , פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר , דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:
במסכת זו יבוארו דיני בכור בהמה טהורה, בכור חמור, ובסופה יובאו גם דיני בכור אדם ודיני מעשר בהמה.
נאמר בתורה (שמות יג יא-יג) "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ, וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה', וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". ונאמרו בכלל זה קדושת כל בכור בהמה טהורה, וקדושת בכור חמור, שהוא היחיד ממין הבהמה הטמאה שנוהג בו דין בכורה.
פרק א, משנה א: משנתנו פותחת בדיני בכור החמור [כיון שהלכות אלו קצרות יותר, ולאחר מכן יובאו באריכות דיני בכור בהמה טהורה]: ישראל הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, קודם שנולד, ונמצא עתה שהחמור עצמו שייך לגוי, והעובר שייך לישראל, וְהַמּוֹכֵר לוֹ – ישראל שיש לו חמור נקיבה העומדת ללדת, ומוכר את העובר שבמעיה לגוי, וקודם שתאמר המשנה את דין העובר, מקדימה ואומרת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – שאסור לישראל למכור את העובר של חמורו לגוי, כיון שאסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי [מחשש שישאיל או ישכיר אותה לגוי, והגוי יעשה בה מלאכה בשבת], וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ – הנעשה שותף עם הגוי בעובר חמורו או בחמור עצמו [ואף אם יש לגוי חלק מסוים בבהמה, אם זהו חלק שנטילתו תעשה את החמור בעל מום, כגון ידו או רגלו], וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ את העובר במתנה, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה – גוי הנותן לישראל לטפל בחמורו בתמורה לכך שיקבל הישראל חלק בוולדות, בכל האופנים הללו, כיון שאין החמור והעובר שייכים לגמרי לישראל, אלא יש לגוי חלק בהם, הרי הולד שנולד ראשון פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג יג) 'הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה", ומלשון 'בְּיִשְׂרָאֵל' יש ללמוד שמצוה זו נוהגת רק בבהמה השייכת לגמרי לישראל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, שאינם ישראלים, ולכן חלק הגוי פוטר את החמור מקדושת בכורה.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, שיש להם חמור, פְּטוּרִין מבכורה מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ הלויים עצמם את קדושת הבכורות שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שנאמר (במדבר ג יב) 'וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם', הרי שהתקדשו הלויים תחת בכורות הישראלים, ואם כן דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ את שֶׁל עַצְמָן, ואין דין פדיון בן בכור נוהג בלויים, וכיון שנפטרו הלויים ממצוות פדיון הבן באדם, פטורים הם אף מפדיון פטר חמור, כיון שהקישה התורה את דיני שניהם, שנאמר (במדבר יח טו) 'אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה'.
