משנה ה: אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו:
משנה ה: אֵין פּוֹדִים פטר חמור, לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, כגון צבי ואיל, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה – שה שחוט, וְלֹא בַטְּרֵפָה – שה שיש בו מום הגורם לכך שלא יחיה יותר משנים עשר חודשים, ואפילו שהוא עדיין חי עתה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם – ולד הנולד מתיש ורחל, וְלֹא בַכּוֹי – בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, שהרי רחל היא ממין הכבשים, ותיש הוא ממין העיזים, וכיון ש'שה' הוא גם מן הכבשים וגם מן העיזים, הרי שהנולד מתיש ורחל קרוי 'שה' וניתן לפדות בו, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן – נתן הבעלים את פטר החמור בעצמו לכהן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ ברשותו ולהשתמש בו, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ הכהן בעצמו שֶׂה תַחְתָּיו, ושניהם נשארים שייכים לכהן.
