משנה ד: הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְטוּרִין, וּוַלדי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:
משנה ד: הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי – אדם המקבל מגוי בהמות, באופן שלא יכול להיות לגוי הפסד אלא רק רווח [ולכן מכונה עסק זה כ'צאן ברזל'], והיינו באופן שהישראל מתחייב לטפל בבהמות, ולאחר זמן מסוים, כגון עשר שנים, להחזיר לו את הצאן כפי שהוא עתה, וגם אם יקרה נזק כל שהוא לצאן או שיוזל מחירם, מוטלת האחריות על הישראל לתת לגוי את שוויים כפי שהוא עתה, ותמורת זאת מקבל הישראל מחצית מהולדות של אותו בהמות, וְלָדוֹת פְּטוּרִין – גם הולדות שהגיעו לחלקו של הישראל, והן שלו לגמרי, אם ילדו בכורות אין בהם קדושת בכורה, והטעם לכך, כיון שכאשר בא הגוי ליטול את ממונו, אם אינו מוצא ממון ליטול מהישראל הרי הוא נוטל את הבהמות, ואם אינו מוצא את הבהמות נוטל הוא את הולדות, נמצא שיש לגוי 'תפיסת יד' מסוימת בולדות הללו, ודינן כבהמות שיש בהן שותפות של גוי, הפטורות מן הבכורה, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת – אבל הבהמות שנולדו מאותן ולדות שהגיעו לחלקו של הישראל [שהם דור שלישי לצאן שקיבל היהודי מהגוי], כאשר הן יולדות בכורות [שהן דור רביעי לאותו צאן], חַיָּבִין – יש בהן קדושת בכורה, כיון שאין הגוי תופס עבור צאן הברזל את ולדי הולדות, וכיון שהן שייכות לישראל לגמרי, יש בולדות שלהם קדושת בכורה.
אם הֶעֱמִיד הישראל בפירוש את הוְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, שאמר לגוי שאם ימותו הצאן עצמם שקיבל ממנו יוכל ליטול תחתיהן את הולדות, הרי נעשה כח הגוי חזק יותר בזכותו בולדות, ולכן אפילו וַלְדֵי וְלָדוֹת [-דור שלישי לצאן ברזל שילד דור רביעי] פְטוּרִין מן קדושת הבכורה, כיון שעדיין נחשב שיש לגוי בהם תפיסה מסוימת, וּוַלדי וַלְדֵי וְלָדוֹת, שהם דור רביעי שילד דור חמישי, חַיָּבִין – יש בדור החמישי קדושת בכורה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין מן הבכורה, כיון שֶׁלעולם אַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי, שתופס כל מה שהוא יכול לתפוס מאותו צאן, ואפילו לאחר דורות רבים.
