פרק ג, משנה א: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִכְּרָה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלשׁ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ בַּוָּלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת, הָיָה כִדְבָרֶיךָ, אֶלָּא אָמְרוּ, סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנוּף. וּבְגַסָּה, שִׁלְיָא. וּבְאִשָּׁה, שְׁפִיר וְשִׁלְיָא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיָדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא בִכְּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. אִם סָפֵק, יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:
פרק ג, משנה א: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה טהורה או חמור מִן הַנָּכְרִי, וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִכְּרָה, וממילא יש ספק על הולד הנולד ראשון ברשות הישראל, האם הוא בכור או לא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עֵז בַּת שְׁנָתָהּ – שנלקחה מהגוי בתוך שנתה הראשונה, וַדַּאי שהולד בכור וניתן לַכֹּהֵן, שאין דרכה של עז ללדת קודם שתהיה בת שנה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אם נלקחה מהגוי לאחר מכן, הרי זה סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם – עד שתהיה בת שנתיים, וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר שילדו בְּנוֹת שָׁלשׁ, וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ בַּוָּלָד בִּלְבַד היתה בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת מן הבכורה, הָיָה הדין כִדְבָרֶיךָ, לפי שאינה יולדת ולד קודם גיל זה, אך אין הדין כן, אֶלָּא אָמְרוּ חכמים, סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנוּף של דם שהיא פולטת, וּבְגַסָּה, שִׁלְיָא, ואפילו שאין רואים בה ולד, וּבְאִשָּׁה, שְׁפִיר [-חתיכת בשר כצורת ולד] וְשִׁלְיָא, ואם כן יתכן שבתוך אותם חודשים שהיתה ברשות הגוי פלטה טינוף או שליה, ונפטרה מן הבכורה, אלא זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיָדוּעַ בוודאות שֶׁבִּכְּרָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא ידוע שבִכְּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. ואִם יש סָפֵק בדבר, אין הכהן יכול להוציא מיד הישראל מספק, אך גם אין הישראל רשאי לאוכלו כשהוא שלם, מחשש איסור, אלא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים – לאחר שיפול בו מום ותפקע ממנו קדושת בכורה [אם היה בכור], יאכלנו הבעלים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בְּהֵמָה גַסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם – גוש דם העשוי כעוגה, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, כיון שזהו ולד שנימוח בתוך גופה [ואף שמספק אין בו קדושה, שהרי יתכן שהוא נקבה, או שהוא 'נדמה' שאינו דומה לאביו ואמו, ומספק אין צורך לקוברו, אמרו חכמים שיקברוהו כדרך שקוברים בכור, כדי לפרסם את הדבר שנפטרה מן הבכורה], וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:
