משנה ד: מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, רק מומחה שהוסמך על ידי הנשיא או על ידי בית דין שבארץ ישראל יכול להכריע על מום בבכור שהוא מפקיע את קדושתו, ושוחטים על פי הוראתו, אבל מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר שנפל בו מום, והורה שזהו מום המתירו, וְנִשְׁחַט הבכור עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, כיון שאין סומכים על הוראתו, ויתכן שהיה הבכור תם, ובכור תם שמת טעון קבורה, וִישַׁלֵּם אותו אדם שהורה לשוחטו את דמי הבכור מִבֵּיתוֹ, כיון שגרם הפסד לכהן בכך שהורה לשוחטו בזמן שלא היה מומחה הראוי להורות הוראה זו. [אמנם אינו משלם את דמי כולו, שהרי עדיין יש ספק, שמא באמת היה הבכור תם, ולא היה נופל בו מום עד מותו, ונמצא שלא הפסיד לכהן כלום, ולכך משלם מספק רק חצי הדמים].
דָּן הדיין אֶת הַדִּין, וטעה בהוראתו, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, באופן שמַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, ואי אפשר להחזיר את הדין, וכגון שנטמאו הפירות מחמת הוראתו, וִישַׁלֵּם הדיין מִבֵּיתוֹ, כיון שהזיק בכך שטעה בהוראתו [ולדעת הסובר שאדם הגורם נזק שכזה, שהוא נזק ודאי, חייב לשלם, הרי חיובו הוא בכל מקרה. ולדעת הסובר שאין אדם חייב אלא על נזק שעשה בידיו ממש, מדובר כאן באופן שטימא את הפירות בעצמו כדי לחזק את הוראתו וכדומה, ואחר כך התברר שטעה והיו הפירות טהורים]. וְאִם הָיָה אותו דיין מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, שנטל רשות מבית דין לדון, והוחזק כבקי בהלכות, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, כיון שאין בעלי הדין יכולים לטעון כנגדו מדוע דנת, מאחר והוחזק כדיין בקי היתה לו רשות לדון. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם [-בית הרחם] שֶׁלָּהּ, ובאו לשאול את רבי טרפון האם היא טריפה או לא, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, כלומר, הורה רבי טרפון שהבהמה טריפה, ומחמת כן נתנה הבעלים לכלבים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ, שכך אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא של מצרים עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד, כיון שהיו משובחות, ולא רצו שתלדנה ולדות משובחות כאלו בארצות אחרות, ואף על פי כן היו חיות ומתקיימות כמה שנים, לפי שאין בהמה נטרפת בכך, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן, כלומר, עלי למכור את חמורי כדי לשלם את דמי הפרה שהאכלתי לכלבים, וטעיתי בהוראתי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, לפי שטעותך היתה בדבר המפורש במשנה (חולין פ"ג מ"ב), ובאופן זה הדין חוזר, ואותו אדם שמיהר והאכילה לכלבים הפסיד לעצמו בכך, ועוד, אף אם היתה זו טעות בשיקול הדעת, שבאופן זה אין הדין חוזר, גם כן אתה פטור, לפי שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
