משנה ה: נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:
משנה ה: נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר על הבכור שברשותו, שיש עדים שנפל בו מום מעצמו, הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה למומחה שיבדוק אם זהו מום קבוע המתירו, וּבַעַל מוּם הוּא – ואמר אותו מומחה שזהו מום קבוע, והטעם לכך, כיון שאף שחשוד הכהן להטיל מום בבכור בכוונה, כיון שזהו איסור לא תעשה, הרי כאן יש עדים שלא הוטל המום בכוונה, ואין הכהן חשוד לומר שמותר לשוחטו אף שהוא תם, ודינו כשוחט ואוכל קדשים בחוץ, שחייב כרת.
הַכּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר – מעשר בהמה, שלאחר שנפל בו מום נאכל גם מחוץ לירושלים, ובעודו תם צריך להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, כיון שאם היה הישראל רוצה היה יכול להטיל מום בכל העדר קודם שיעשרנו, וממילא המעשר היה גם כן בעל מום שמותר לאוכלו בכל מקום, ובאופן זה הדבר מותר.
בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, או שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, או שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, שהם מומים מובהקים, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, שהם קצת בני תורה, ואף שאינם מומחים לענין מומים, כיון שזהו מום ברור שאין בו ספק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה דיינים סמוכים של סנהדרין קטנה, אם אינם מומחים לבכורות, לֹא יִשָּׁחֵט הבכור אֶלָּא עַל פִּי הוראת מֻמְחֶה, שנטל רשות מהנשיא או מבית דין להתיר בכורות.
