משנה ד: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
משנה ד: שְׁתֵּי נָשִׁים, של איש אחד, שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, והתערבו, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן, כיון ששניהם בכורות וחייבים בפדיון הבן, אף שאין ידוע מי הוא בנה של איזו אשה. אם לאחר שפדה את שניהם מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, והתברר למפרע שהיה פטור מפדיון, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן את עשר הסלעים, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, שהרי התברר שחמש מתוך העשר ניתנו לו בטעות. אך אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, לכל אחד חמשה סלעים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם, כיון שכל אחד מהם יכול לטעון שהוא זה שקיבל את פדיון הבן החי.
אם ילדו שתי הנשים זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שילדו שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, ובאופנים אלו יש רק בכור אחד ודאי, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, ואף שבאופן שנולדו שני זכרים ונקבה יתכן שהיו שני הזכרים בכורות, אין ראיה לכך, ורק אחד מהזכרים הוא ודאי בכור.
ילדו שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, שבאופנים אלו יתכן ששתי הבכורות היו נקבות, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
היו שתי נשים, אַחַת כבר בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אף אם התערבו ואין ידוע מי הוא בנה של מי, כיון שבודאי ילדה המבכירה בן זכר, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, ויתכן שהבכור הוא שמת, הָאָב פָּטוּר. ואם קודם שנתן האב את דמי הפדיון מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ את חמשת הסלעים מירושת אביהם עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ בנכסים, כדין נָתָנוּ, ואינם יכולים לחזור בהם. וְאִם לָאו, שחלקו תחילה בנכסים, פְּטוּרִין, והטעם לכך, כיון שכל אחד מהם פטור מלפדות את עצמו מספק, שהרי אין ידוע אם הוא בכור או לא, ואף שנכסי האב השתעבדו לתשלום חמשת הסלעים [שהרי האב היה חייב ממה נפשך לפדות את הבן הבכור, אף שאינו יודע מי הוא], סובר רבי מאיר ש'אין ברירה', כלומר, כאשר האחים חולקים בנכסי אביהם אנו אומרים שאין הכרח לכך שכל אחד קיבל את חלקו האמיתי בירושה, אלא נחשבים הם כ'לקוחות', כלומר, שבאמת שני החלקים מעורבים יחד, וכל אחד קונה מאחיו את חלקו בירושה תמורת החלק שנוטל אחיו, וכיון שהשעבוד של פדיון הבן נחשב כהלואה בעל פה, שאינה נגבית מלקוחות, ממילא אין הכהן יכול לתבוע מהם שישלמו לו חוב זה מנכסי אביהם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים, כיון שהוא סובר ש'יש ברירה', ולאחר שחלקו בנכסי האב אנו אומרים שהתברר שכל אחד קיבל את חלקו האמיתי בירושה, והיורש את אביו חייב לשלם את חובותיו, גם אותם שבעל פה, ולכן עליהם לשלם מנכסי האב את חמשת הסלעים.
אם ילדו אותן שתי הנשים זָכָר וּנְקֵבָה, ולא ידוע אם המבכירה ילדה זכר או נקבה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, כיון שיתכן שהמבכירה ילדה נקבה, ואין כאן חיוב פדיון כלל.
