משנה ו: אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזִקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) [שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ] שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפָּדוֹת וּבְנוֹ לִפָּדוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:
משנה ו: שתי נשים שילדו יחד, אַחַת כבר בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה, שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, והתערבו הולדות, זֶה [-אותו אדם] שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, שהרי ודאי ילדה אשתו זכר החייב בפדיון, ואף שאינו יודע בבירור מי הוא בנו, אינו נפטר. ילדו אותן שתי נשים זָכָר וּנְקֵבָה, והתערבו הולדות, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, כיון שיתכן שאותה שביכרה עתה ילדה נקבה, הפטורה מפדיון.
מי שילדה אשתו בכור זכר, ומֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן את פדיון בנו, יַחֲזִיר לוֹ הכהן חָמֵשׁ סְלָעִים שקיבל, מאחר והתברר שהוא נפל, שאין בו מצות פדיון הבן, וניתנו לו חמשת הסלעים בטעות. אך אם מת לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן עתה, כיון שהתחייב בפדיון הבן, ומיתת הבן אינה מפקיעה את חובת הפדיון. מֵת הבן בְּיוֹם שְׁלשִׁים עצמו, הרי זה כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו, שאפילו אם נתן לכהן, צריך הכהן להחזיר לו. רַבִּי עֲקִיבָא חולק על דין זה ואוֹמֵר שיש ספק בדין זה, ולכן, אִם נָתַן קודם יום שלשים, ומת הבן ביום שלשים, לֹא יִטּוֹל את המעות מהכהן, וְאִם עדיין לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם של בנו, ואין ידוע אם פדה את בנו או לא, הרי זה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, כיון שאין דרך לפדות את הבן עד שיעברו שלשים יום ויתברר שאינו נפל, עַד שֶׁיָּבִיא הבן רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. אך אם מת האב לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם של בנו, הרי הבן בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) [שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ] בשם אביו שציוה לפני מותו לומר לבנו שֶׁלֹּא נִפְדָּה.
הוּא לִפָּדוֹת וּבְנוֹ לִפָּדוֹת – אדם שהוא עצמו בכור ועדיין לא נפדה, ונולד לו בן בכור, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ – עליו לפדות תחילה את עצמו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ – עליו לפדות תחילה את בנו, שֶׁמִּצְוָתוֹ של אותו אדם מוטלת עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ מוטלת עָלָיו, ובגמרא מבואר שבאופן שיש לאותו אדם רק חמשה סלעים לדברי הכל עליו לפדות תחילה את עצמו ולא את בנו, ומחלוקתם היא באופן שלסבא, אביו של אותו אדם שבו עוסקת המשנה, היתה קרקע השוה חמשה סלעים, ומכרה, ובנוסף לכך יש לאותו אדם עצמו חמשה סלעים, והנידון הוא האם כיון שהסבא היה חייב לפדות את בנו, השתעבדה הקרקע לחיוב זה ויכול הכהן לגבות את אותם חמשה סלעים מהקרקע שביד הלוקח, חכמים סוברים שכיון שאין שטר חוב על אותם חמשה סלעים אין הכהן יכול לגבות אותם מאותה קרקע, ונמצא שיש לאותו אדם רק חמשה סלעים, ופדיון עצמו קודם לפדיון בנו. ואילו רבי יהודה סובר שכיון שחיוב פדיון הבן כתוב בתורה הרי זה כאילו יש שטר חוב על אותם חמשה סלעים, וכשם שהלואה שיש עליה שטר נגבית מקרקע שנמכרה ללקוחות, כך חוב פדיון הבן נגבה מלקוחות, ולכן גובה הכהן את חמשת הסלעים של פדיון אותו אדם מהקרקע שהיתה ביד הסבא, ונמכרה ללקוח, ואותו אדם פודה את בנו בחמשת הסלעים שבידו [אך אם יפדה את עצמו באותם חמשה סלעים שבידו, לא יוכל הכהן לגבות את חמשת הסלעים מהקרקע שביד הלוקח עבור פדיון הנכד, שהרי אין הסבא חייב בפדיון נכדו, וממילא אין קרקעותיו משתעבדות לחיוב זה, ולא ייפדה הנכד. ולכן צריך אותו אדם לפדות את בנו בחמשת הסלעים שבידו, והוא עצמו ייפדה בקרקע שהיתה של אביו והשתעבדה לצורך פדיונו].
