משנה ח: אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), יִהְיֶה לָּךְ וּפָדֹה תִפְדֶּה:
משנה ח: על אף המבואר במשנה הקודמת, שפדיון הבן אינו צריך להיעשות דוקא בכסף, אלא ניתן לפדות אף בשוה כסף, אֵין פּוֹדִין את הבן הבכור, לֹא בַעֲבָדִים כנעניים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת חוב, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת. וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת – וכן אין פודים את ההקדש בעבדים, שטרות או קרקעות. כָּתַב אבי הבכור שטר חוב לַכֹּהֵן, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ, כפי שהתחייב בשטר, וְאמנם גם לאחר שנתנם לו בְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, ואף שמעיקר דין התורה כשיתן את חמשת הסלעים לכהן בנו פדוי, אלא שגזרו חכמים ואמרו שאינו פדוי עד שיתן לו חמשה סלעים נוספים, כדי שלא יטעו בני אדם לחשוב שניתן לפדות בשטרות, לְפִיכָךְ, כיון שמקבל ממנו הכהן עשרה סלעים, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה ולהחזיר לו חמשה מתוכם, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ חמשה סלעים לפִּדְיוֹן בְּנוֹ, ועדיין לא נתנם לכהן, וְאָבַד הממון, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, ועליו לתת לכהן חמשה סלעים אחרים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טו) 'כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה', ומכך שנאמר בפסוק תחילה 'יִהְיֶה לָּךְ', כלומר לכהן, וְאחר כך נאמר 'פָדֹה תִפְדֶּה' יש ללמוד שרק לאחר שיהיו חמשת הסלעים לכהן, נפדה הבן, ואין די בכך שהפריש האב את המעות לצורך כך.
