הגמרא דנה עתה במי שקורא קריאת שמע כשהוא שוכב: אָמַר רַב יוֹסֵף, פְּרַקְדָּן – אדם השוכב על גבו, ופניו למעלה, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בצורה כזו, אלא יטה על צידו וכדומה.
תמהה הגמרא: מתוך לשון הלכה זו משמע, דקְרִיאַת שְׁמַע הוּא דְּלֹא לִיקְרֵי – רק קריאת שמע אסור לקרוא בצורה כזו, הָא מִיגְנָא שָׁפִיר דָּמִי – אבל עצם השכיבה בצורה כזו, מותרת היא, וַהרי לא יתכן לומר כן, דהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיִיט אַמָּאן דְגָנִי אַפַּרְקִיד – היה מקלל את מי ששוכב בצורה כזו, שעשוי להתקשות בשנתו, ויתגנה בפני בני אדם שיראוהו.
מתרצת הגמרא, מִגְנָא – לשכב כך, כִּי מַצְלֵי פּוּרְתָּא – אם הוא מצדד עצמו מעט על צידו, שָׁפִיר דָּמִי – הדבר מותר, כיון שאינו שוכב לגמרי על גבו, אבל מִיקְרֵי – לקרוא קריאת שמע, אַף עַל גַב דְּמַצְלֵי – שמצדד עצמו, אָסוּר, כיון שאין לקבל עול מלכות שמים בצורה כזו, שזו דרך שררה וגאוה.
ממשיכה הגמרא ומקשה: וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרִי – היה מטה עצמו מעט לצידו, וקורא קריאת שמע. מתרצת הגמרא, שָׁאנִי – שונה הוא רַבִּי יוֹחָנָן משאר בני אדם, דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה, ומתוך כך לא היה יכול לשכב על צידו ממש.
שנינו במשנה: 'בַּפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב'.
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּפָגַע [-ופגש] בּוֹ רַבּוֹ, אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, בַּפְּרָקִים – אם היה בין פרק לפרק של קריאת שמע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב שלום, אם רבו שאל בשלומו. וּבָאֶמְצַע – באמצע הפרק, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה – שואל בשלום אדם שהוא חייב במוראו, וְאֵין צָרִיך לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב לו שלום אם שאלו, אך אינו שואל ומשיב מפני הכבוד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב אפילו מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים – בין הפרקים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם אפילו לְכָל אָדָם. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא, כדברי רבי יהודה.
הגמרא דנה עתה בדיני הפסק באמצע קריאת ההלל והמגילה: בָּעָא מִנֵּיהּ [-שאל ממנו] אַחַאי, שהיה תָּנָא דְּרַבִּי חִיָּא – שונה משניות לפני רבי חייא, מֵרַבִּי חִיָּא, שאלה זו, בְּאמצע קריאת ההַלֵּל, וּבְאמצע קריאת המְגִלָּה, מַהוּ שֶׁיַּפְסִיק – האם מותר לקורא להפסיק באמירת שלום.
וביאר אחאי את צדדי הספק שלו: מִי אָמְרִינַן – האם נאמר שניתן ללמוד דין זה בקל וחומר, ומה קְרִיאַת שְׁמַע, שהיא מצוה דְּאוֹרַיְתָא, פּוֹסֵק – מותר להפסיק באמצע, מפני הכבוד או מפני היראה, כמו שהתבאר בדברי רבי מאיר ורבי יהודה לעיל, אם כן הַלֵּל, שחובת קריאתו היא רק דְּרַבָּנָן, מִבָּעְיָא – וכי יש להסתפק שיהא אסור להפסיק בו, ובודאי מותר להפסיק. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר סברא הפוכה, דפִּרְסוּמֵי נִסָּא עָדִיף – פרסום הנס חשוב יותר, וכיון שאמירת ההלל נתקנה על ימים שאירעו בהם ניסים לאבותינו, וכן קריאת המגילה נתקנה על נס פורים, יש לכך חשיבות מיוחדת, והחמירו בזה יותר מבקריאת שמע, ואסרו להפסיק באמצע.
אָמַר לוֹ רבי חייא, פּוֹסֵק – מותר לו להפסיק באמצע קריאת ההלל והמגילה, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לפי שאינם חמורים יותר מקריאת שמע, שמותר להפסיק בה באופנים מסוימים.
עתה מבארת הגמרא מתי מותר להפסיק באמירת ההלל: אָמַר רָבָא, באותם יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, והיינו באותם עשרים ואחד ימים שיש חובה על כל אדם לומר את כל ההלל, כגון ביום טוב ראשון של פסח, בחג הסוכות, בחנוכה, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק, פּוֹסֵק – מותר להפסיק, אבל בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, אֵינוֹ פּוֹסֵק כלל. וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, כלומר שאין זו חובה על כל אדם, כגון בראשי חודשים, שקריאת ההלל היא מנהג בלבד, אֲפִילוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק פּוֹסֵק. וְהִלְכְתָא [-והלכה] כְּרָבָא. מציין הרי"ף: אותם יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, כבר כְּתַבְנוּם בְּעִנְיַן חֲנֻכָּה במסכת שבת.
הגמרא דנה עתה בענין אמירת שלום לחבירו קודם התפילה: אָמַר רַב, כָּל הַנּוֹתֵן [-אומר] 'שָׁלוֹם' לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תפילת שחרית, הרי זה כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ לחבירו 'בָּמָה' – מזבח להקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב כב) 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא', כלומר, כשיש לכם להתעסק בכבוד ה' חידלו מלעסוק בכבוד האדם, ודורשת הגמרא את לשון הפסוק, אַל תִּקְרֵי – יש לדרוש את הפסוק כאילו לא נאמר 'בַּמֶּה', אֶלָּא כאילו נאמר 'בָּמָה', ללמד שהנוהג כן נחשב כמי שעשה את חבירו 'במה'. מוסיפה הגמרא: וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה נאמר דוקא בְּמַשְׁכִּים והולך לְפִתְחוֹ של חבירו כדי להקדים לו שלום, שבכך הוא מראה שכבוד חבירו חשוב בעיניו מכבוד ה', אֲבָל בְּשֶׁאֵינוֹ מַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ, אלא פגשו ברחוב, שָׁרִי – מותר להקדים לו שלום אף לפני תפילה.
ומוכיחה זאת הגמרא: דִתְנַן – שהרי שנינו במשנתנו, בַּפְרָקִים – בין פרק לפרק של קריאת שמע, הנאמרת קודם התפילה, שׁוֹאֵל בשלום מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כגון שפוגש ברבו או במי שגדול ממנו, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, הרי שאין איסור לומר שלום לחבירו לפני התפילה, ורק להשכים לפתחו אסור.
