הגמרא מבארת שאסור לאדם לצאת לדרך קודם תפילת שחרית: אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן, אָסוּר לְאָדָם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תפילת שחרית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה, יד) 'צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו', ופירוש לשון 'צדק' שבפסוק הוא תפילה, שמצדיק את בוראו, ורק אחר כך 'ישם לדרך פעמיו'.
מימרא נוספת בענין זה: אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו – מצליחו במעשי ידיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו', וכיון שאומר לו הפסוק שיצא לדרך, בודאי יעשה לו הקב"ה חפציו, שאם לא כן לא היה הפסוק אומר לו לצאת לדרך (מעדני יום טוב).
משנה
במשנה הקודמת התבארו דיני ההפסקה ב'פרקים' ו'בין הפרקים', משנתנו מבארת מה נחשב 'פרק' לענין זה: אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים שבקריאת שמע וברכותיה, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, שהיא ברכת 'יוצר אור' לִשְׁנִיָּה – לברכת 'אהבת עולם'. בֵּין ברכה שְׁנִיָּה לְבין פרשת 'שְׁמַע ישראל', בֵּין 'שְׁמַע' לִ'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ', בֵּין 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ' לְפרשת 'וַיֹּאמֶר' – פרשת ציצית, ובֵּין 'וַיֹּאמֶר' לְברכת 'אֱמֶת וְיַצִּיב'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין 'וַיֹּאמֶר' לְ'אֱמֶת וְיַצִּיב' לֹא יַפְסִיק, וכמו באמצע הפרק.
גמרא
במשנתנו הובאה מחלוקת, האם מותר להפסיק בין פרשת 'ויאמר' לבין ברכת 'אמת ויציב' או לא, פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַבִּי אַבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאין להפסיק בין 'ויאמר' לבין 'אמת ויציב'. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא – מה טעמו דְּרַבִּי יְהוּדָה, שאין להפסיק ביניהם, דִּכְתִיב (ירמיה י י) 'וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת', וכיון שפרשת ויאמר מסתיימת במילים 'אני ה' אלוקיכם', והברכה שאחריה מתחילה במילים 'אמת ויציב', אין להפסיק ביניהם.
לאחר שהתבאר שאין להפסיק בין 'אמת' לבין ברכת 'ויציב', דנה עתה הגמרא במי שהפסיק ביניהם בשתיקה, או כגון שהשיב מפני היראה, האם צריך לחזור ולומר 'אמת' קודם ברכת 'ויציב ונכון'.
מסתפקת הגמרא: אדם ששהה או הפסיק אחר אמירת 'ה' אלוקיכם אמת', חוֹזֵר וְאוֹמֵר – האם צריך לחזור ולומר 'אֱמֶת' פעם שניה, בתחילת ברכת 'ויציב', אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר 'אֱמֶת'. מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, חוֹזֵר האדם וְאוֹמֵר 'אֱמֶת'. וְרָבָא אָמַר, אף שהפסיק, אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר 'אֱמֶת', אלא מתחיל ב'ויציב ונכון'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכָתָא כְּרָבָא, שאין חוזר ואומר 'אמת', אף שהפסיק.
משנה
קריאת שמע מורכבת משלש פרשיות שונות, פרשת 'שמע' עד 'ובשעריך', פרשת 'והיה אם שמוע' ופרשת 'ויאמר'. בסדר הפרשיות שבתורה, הפרשה הראשונה היא 'ויאמר', ומשנתנו מבארת מדוע סידרו חכמים את אמירתן בתפילה בסדר אחר.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה – מדוע תיקנו חכמים שיאמרו קודם את פרשת 'שְׁמַע', לִפני פרשת 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ', והרי היה ראוי להקדים את פרשת 'והיה אם שמוע', האמורה בלשון רבים, ואחר כך את פרשת 'שמע', האמורה בלשון יחיד. ומשיב, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו האדם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, שזו מהות פרשת 'שמע', יחוד ומלכות ה', וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְווֹת, האמור בפרשת 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי', שרק אחרי שמקבל האדם את עול מלכות ה', יכול הוא לקבל את עול מצוותיו. ממשיך רבי יהושע בן קרחה ומבאר, מדוע קדמה פרשת 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ' לְפרשת 'וַיֹּאמֶר', ומשיב, מִפְּנֵי שֶׁ'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ' נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם ובֵין בַּלַּיְלָה – פרשה זו עוסקת במצוות לימוד תורה, שנאמר בה 'ולימדתם אותם את בניכם', ומצוות תלמוד תורה נוהגת ביום ובלילה, ואילו 'וַיֹּאמֶר', אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם, שהרי פרשה זו עוסקת במצוות ציצית, הנוהגת רק ביום, ואף שיש חיוב לומר פרשה זו גם בלילה, מדין זכירת יציאת מצרים, הנוהגת ביום ובלילה, מכל מקום יש להקדים את פרשת 'והיה אם שמוע', כיון שהיא עוסקת במצוות תלמוד תורה, הנוהגת גם בלילה.
