פרק ד, משנה א: תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע. וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. [רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת]:
פרק ד, משנה א: פרק זה עוסק בעניני תפילה, ופותח בבירור זמני תפילת שחרית, מנחה, ערבית ומוסף: תְּפִלַּת הַשַּׁחַר – תפילת שחרית, שתיקנוה חכמים כנגד קרבן תמיד של שחר, זמנה עַד חֲצוֹת היום, והיינו עד סוף שעה שישית, בשעות זמניות [מחלקים את היום, מהבוקר עד הערב, לשנים עשר חלקים שוים, וכל חלק הוא 'שעה'], כיון שזהו סוף הזמן הראוי להקריב קרבן התמיד. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, זמן תפילת שחרית הוא עַד סוף אַרְבַּע שָׁעוֹת זמניות מהבוקר, כיון שסובר רבי יהודה שזהו זמן הקרבת תמיד של שחר.
תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, זמנה עַד הָעֶרֶב – עד שקיעת החמה, כמו סוף זמן הקרבת תמיד של בין הערביים. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, זמנה הוא עַד פְּלַג הַמִּנְחָה – עד חצי מזמן המנחה, כלומר, 'מנחה' הוא זמן הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים, שהוא בשעתיים וחצי האחרונות של היום, לפני השקיעה, ומחצית הזמן הזה, שעה ורבע קודם השקיעה, מכונה 'פלג המנחה', ועד לזמן זה ניתן להתפלל תפילת מנחה, כיון שסובר רבי יהודה שזהו סוף זמן הקרבת תמיד של בין הערביים.
תְּפִלַּת הָעֶרֶב – תפילת ערבית, אֵין לָהּ קֶבַע – אינה חובה קבועה המוטלת על האדם [אמנם בזמן הזה קיבלוה כל ישראל עליהם כחובה], וכן אין לה קביעות זמן מסוימת, אלא כל הלילה ניתן להתפלל ערבית, וְשֶׁל מוּסָפִין – תפילת מוסף של שבת, חגים וראשי חודשים, זמנה כָּל הַיּוֹם, כמו קרבן מוסף עצמו, שניתן להקריבו כל שעות היום. [רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת – עד השעה השביעית שביום]:
