משנה ב: בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה, יָצָא:
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, על פירות האילן מברך האדם בורא פרי העץ, ועל פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה. משנתנו עוסקת בדין אדם שטעה בברכתו: אם בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', יָצָא ידי חובה, לפי שאף האילן צומח מן האדמה. וְאם בירך עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', לֹא יָּצָא, לפי שאין שייכות בין העץ לפירות הארץ. עַל כּוּלָּם – על כל המאכלים, אִם אָמַר ברכת 'שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ', יָּצָא ידי חובה, לפי שזו ברכה הכוללת הכל [ואף שלכתחילה תקנו חכמים ברכה מיוחדת לכל מין ומין, בדיעבד, אם בירך ברכה זו, יצא].
