משנה ו: הָאוֹמֵר תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו. שֶׁאִם יִרְצֶּה שֶׁלֹא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי. וְשֶׁלֹא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. אָמַר לָהֶם, וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וָמֵת. לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי וָמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:
משנתנו ממשיכה בביאור הדינים השוים בגיטי נשים ושחרורי עבדים:
הָאוֹמֵר לשלוחו תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וכן האומר לשלוחו תן שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי הכנעני, אִם לאחר שנטל השליח את השטר וקודם שנתנו לאשה או לעבד רָצָה המשלח לַחֲזוֹר בו בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזוֹר, ואין האשה מגורשת ואין העבד משוחרר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים יכול הוא לחזור בו, אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, וטעם החילוק, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו, וממילא השליח זוכה עבור העבד את שטר שחרורו, ומיד כשנתן האדון את השטר לשליח, זוכה הוא את השטר עבור העבד, ויצא לחירות, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו, וממילא אין השליח יכול לקבל את הגט עבור האשה, שחוב הוא לה, ורק כשיגיע הגט לידה תתגרש, ואם התחרט הבעל קודם לכן, אינה מגורשת. ומבארים חכמים מדוע גט הוא חובה ושטר שחרור הוא זכות, לפי שֶׁאִם יִרְצֶּה האדון שֶׁלֹא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי, ועדיין יהיה העבד חייב לעובדו, נמצא שאין לו כל זכות בכך שנשאר עבד, שאפילו מזונות אין האדון חייב לתת לו, וְאם ירצה הבעל שֶׁלֹא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, הרי שזכות היא לה להשאר אשתו.
אָמַר לָהֶם רבי מאיר, וַהֲרֵי אף לעבד יש הפסד בכך שהוא יוצא לחירות, אם הוא עבד כהן הרשאי לאכול בתרומה, ובשטר שחרור זה הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה, שמעתה ייאסר עליו לאכול תרומה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ מלאכול תרומה לאחר גירושיה, נמצא שאף לגבי העבד יש כאן חוב. אָמְרוּ לוֹ חכמים, הרי מה שאוכל העבד בתרומה, אין זה משום שאינו בן חורין, אלא מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ של כהן, ויכול הוא למוכרו לישראל, וישאר עדיין עבד ולא יוכל לאכול בתרומה, ואם כן אין זו זכות עבורו להשאר עבד.
דין נוסף: הָאוֹמֵר 'תְּנוּ גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי', וְכן האומר תנו 'שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי', וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה, שהרי עתה אין היא אשתו ואין זה עבדו, אלא אשתו נחשבת אלמנה [ואם מת בלא בנים זקוקה ליבום או חליצה], ועבדו שייך ליורשיו, ואינו משוחרר.
אך אם אמר האדם תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וָמֵת קודם שנתנו, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה, כיון שתקנו חכמים שדברי שכיב מרע [-חולה הנוטה למות] ככתובים וכמסורים, מחשש שאם ידע שלא יקיימו את דבריו תיטרף דעתו בחוליו.
