משנה ה: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי:
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, ובתנאי שיעמוד אדם גדול ויאמר להם לכתוב לשמה, ויכתבו רק את טופס נוסח הגט, ולא את ה'תורף', והיינו שמות האיש והאשה והזמן, שצריכים להיכתב על ידי ישראלי גדול ובן דעת.
אף שהגט צריך להיות של הבעל והוא נותנו לאשה, מכל מקום אף הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִטָּהּ – רשאית לכתוב את הגט שהיא מתגרשת בה, ואחר כך מקנה את הגט לבעל, והוא מגרשה בו [ואין ההקנאה לבעל נחשבת כחסרון מעשה בגט, כמו גט המחוסר קציצה, כיון שאין ההקנאה חסרון בגוף הגט]. וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ – אף האיש יכול לכתוב את השטר שבו מאשרת האשה שקיבלה את דמי כתובתה, ונותן הבעל את השובר לאשה, והיא נותנת אותו לבעל לראיה, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו – אין עיקר הגט תלוי בכתיבתו, אלא בעדים המעידים על מסירתו [ובדרך כלל הם גם חותמים עליו, ולכן הם מכונים 'חותמיו'].
דין נוסף: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט – כל אדם יכול להיות שלוחי הבעל להבאת הגט לאשה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בני דעת ואינם בתורת שליחות, וְחוץ מסוּמָא באופן שהגט מובא מחוץ לארץ לארץ ישראל, שהרי צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם אינו רואה, אינו יכול להעיד על כך. וְחוץ מנָכְרִי, שאינו בתורת גיטין וקידושין, וממילא אינו בתורת שליחות לענינים אלו.
