משנה ג: הַמֵּבִיא גֵט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר כָּשֵׁר. וְאִם לָאו פָּסוּל. מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר. הַמֵּבִיא גֵט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה , נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לַכֹּהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:
כפי שהתבאר, גט אשה צריך להכתב לשם אותה אשה מסוימת שמגרש הבעל בגט זה, ומשנתנו עוסקת בשליח המביא גט לאשה, ובדרך, קודם שנתנו לה, אבד ממנו ומצא גט דומה לו, האם אנו תולים שזהו הגט שאבד לו, שנכתב לשמה:
הַמֵּבִיא גֵט מהבעל לאשה, וְקודם שנתנו לאשה אָבַד הֵימֶנּוּ, ומצא גט השוה בשמות ובפרטים לגט שאבד ממנו, אך אין לו בו סימן מובהק, וחושש שמא נפל גט דומה לאדם אחר, ואי אפשר לגרש בו את האשה שאליה נשלח, אם מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – מיד, במקום, באופן שראה שלא עבר שם אדם אחר שהיה עשוי ליפול מידו גט, כָּשֵׁר, כיון שבודאי זהו הגט שאבד לו, וְאִם לָאו – אם עברו שם בני אדם נוספים, פָּסוּל, שהרי יש לחשוש שהגט נפל מהם, ואין זה הגט שאבד ממנו.
דין נוסף: אם לאחר שאיבד את הגט מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא – נרתיקים המיוחדים לשטרות, ומכיר בבירור את הנרתיק שהוא שלו, אף שאינו מכיר את הגט, וכן אִם מַכִּירוֹ – אם הוא מכיר בבירור את הגט, שזהו הגט שניתן לו, אף שלא מצאו בנרתיק זה אלא במקום אחר, כָּשֵׁר.
הַמֵּבִיא גֵט לאשה ממקום רחוק, וְהִנִּיחוֹ – עזב השליח את הבעל, שנתן לו את הגט, כשהוא זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם – רשאי הוא לתת את הגט לאשה ואנו תולים שעדיין הבעל חי באותה שעה, ולא מת, וממילא דינה כגרושה ולא כאלמנה [ואם מת בעלה ללא בנים, פטורה מיבום].
אגב הדין הקודם, שיש לזקן או חולה חזקת חי, מביאה המשנה דין דומה בענין זה: בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לַכֹּהֵן, ואין לה בנים ממנו, ובאופן כזה הדין הוא שאם מת בעלה הכהן אינה רשאית לאכול עוד בתרומה, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, ואין ידוע אם הוא חי או מת, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם, ואינה צריכה לחשוש שמא מת. והחידוש בדין זה, שאף שאין לה כל הכרח לאכול תרומה, שהרי יכולה היא לאכול מזון חולין, רשאית לאכול תרומה.
הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם להקריבה בבית המקדש, אין חוששים שמא מת, ודין קרבנו כ'חטאת שמתו בעליה', שעומדת למיתה, אלא מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
