משנה ד: שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁה כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:
משנתנו ממשיכה להביא דינים השייכים ל'חזקת חיים':
שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו – קיבלום להלכה, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַרְקוֹם – עיר שיש בה ישראלים, והקיפום האויבים במצור, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם בין הגלים, ואין המלחים שולטים עליה, אך הכלים והמשוטים עדיין קיימים, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן בדיני נפשות, ואין ידוע מה עלה בגורלם, שֶׁאותם ישראלים שהיו שם, הֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין, ואין חוששים שמתו. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁה כַּרְקוֹם – כבשו האויבים את אותה העיר, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם – שנשברו כליה ומשוטיה, ואין למלחים אפשרות להנהיגה כלל, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג – שנגמר דינו להריגה והוציאוהו לשם כך, אף שאין ידוע בבירור מה אירע לבסוף, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים – מחמירים עליהם גם חומרות השייכות אם הם חיים, וגם חומרות השייכות אם מתו, ומבארת המשנה, בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לַכֹּהֵן, ואותו כהן היה באותה עיר או ספינה, או שיצא ליהרג, וּבַת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, שהיה באותו מצב, כל אחת מהן לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה, בת ישראל לא תאכל מחשש שבעלה הכהן מת, וכיון שאין לה ילדים ממנו אינה רשאית לאכול בתרומה, ובת כהן הנשואה לישראל, אף שאם בעלה מת חוזרת היא לאכול תרומה כפי שהיתה בבית אביה, מאחר ואין לה ילדים ממנו, מכל מקום אינה יכולה לסמוך על כך שמת, אלא חוששת שמא חי הוא, ואסורה לאכול בתרומה.
