משנה ד: עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד . עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר:
משנתנו ממשיכה ומביאה תקנות שתקנו חכמים בענינים שונים:
עֶבֶד כנעני השייך לישראל, שֶׁנִּשְׁבָּה לבין הגויים, וּלאחר שהתייאש ממנו אדונו הישראלי פְּדָאוּהוּ ישראלים אחרים, אִם לְשׁוּם עֶבֶד – אם הפודים התכוונו לפדותו כדי שיהא עבדם, יִשְׁתַּעְבֵּד לשני, שפדאו מהשבי. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – אם פדאו השני על דעת שיצא לחירות, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד, לא לשני [שהרי פדאו על דעת שיהא בן חורין] ואף לא לראשון [מחשש שיימנעו בני אדם מלפדותו]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם פדאוהו לשם עבדות ובין אם פדאוהו שיהא בן חורין, יִשְׁתַּעְבֵּד לרבו הראשון, שאם לא כן יש לחשוש שכל עבד יפיל עצמו לידי הגויים, כדי שיפדו אותו אחרים ויצא לחיקות.
עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים – אדם שלוה כסף, ומישכן את עבדו הכנעני לגביית החוב, וְלאחר מכן שִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין היא שאֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם למלוה, ששועבד לו, שהרי יצא לחירות ואין בן חורין משועבד, אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, שחששו חכמים שהמלוה יכנה אותו כעבדו, ויוציא בכך לעז על בניו שהם עבדים, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ השני, כלומר את המלוה, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין – כותב לו המלוה שטר שחרור, וְכוֹתֵב לו העבד המשוחרר שְׁטָר חוב עַל דָּמָיו – על שוויו עתה, אם הוא פחות מסכום החוב [או על סכום החוב, אם הוא פחות משוויו].
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר – אין העבד כותב שטר חוב על דמיו, אלא רבו הראשון, ששחררו, הוא שמשלם לשני, המלוה, את דמי העבד, שהרי בכך שהוציאו לחירות הזיק את ה'משכון' של המלוה, שהוא העבד, וסובר רבן שמעון בן גמליאל שהמזיק שעבודו של חבירו, חייב.
