משנה ב: אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִלּוּ הֵן זִבּוּרִית. אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית:
משנתנו ממשיכה בדיני גביית חוב. יש להקדים, שאדם הלוה ממון בשטר שיש בו עדים, כל נכסיו משתעבדים להלואה זו, ואף אם מכר את הקרקעות לאחרים, יכול המלוה לגבות את הקרקע מיד הקונים [והקונים חוזרים וגובים מהמוכר את הפסדם]. משנתנו מבארת מתי יכול הנושה לגבות את חובו מלקוחותיו של הלוה.
אֵין נִפְרָעִין – אין בעלי חובות גובים את חובותיהם מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מקרקעות הנמצאות ביד לקוחות, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין – כאשר יש נכסים ביד הלוה עצמו, וַאֲפִלּוּ אם הנכסים שביד הלוה עצמו הֵן זִבּוּרִית – קרקעות גרועות, ואילו הקרקעות שביד הלקוחות הן בינוניות, ואף שלמדנו לעיל (משנה א) שבעל חוב גובה מבינונית, זהו רק באופן שכל הקרקעות ביד הלוה, או שכולן ביד הקונים, אבל כאשר יש קרקע כל שהיא ביד הלוה, גובה המלוה ממנה, אף שאינה בינונית אלא זיבורית.
דין נוסף: אֵין נִפְרָעִין – אין בעלי חובות גובים את חוב האב שמת מִנִּכְסֵי היְתוֹמִים שהניח אחריו, אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית – מהקרקעות הגרועות בלבד, ואף שהניח קרקעות בינוניות, ובסתם מלוה תיקנו חכמים שיגבה מבינונית, מכל מקום ביתומים העמידו חכמים את הדין כפי דין התורה, שבעל חוב גובה מזיבורית, ולא חששו שיימנעו בני אדם מלהלוות מחמת כן, לפי שאין אדם חושש שימות הלוה.
