משנה ה: הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בַּגֵּט. וְעַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵתָה, בַּעְלָה יוֹרְשָׁהּ. וְעַל הַמָרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:
משנתנו מביאה דינים מסוימים שנמסרו כעדות על ידי רבי יוחנן בן גודגדה [והובאו דינים אלו גם במסכת עדיות], כיון ששני הדינים האחרונים המוזכרים כאן נתקנו משום תיקון העולם:
הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה, עַל דינה של הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ בקטנותה, שקידושין אלו הם קידושין גמורים מדאורייתא [בשונה מקידושי חרשת עצמה, לאחר שגדלה, שתופסים רק מדרבנן], שֶׁאף על פי כן הִיא יוֹצְאָה בְּגֵּט שנותן לה בעלה, ואף שאין לה דעת, כיון שיכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה, ואין צורך בדעתה. וְכן העיד עַל דינה של יתומה קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן על ידי תקנת חכמים, שתיקנו שאמה ואחיה יכולים לקדשה, שֶׁאף שקידושיה חלים רק מדרבנן, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, והיינו בתרומה דרבנן [של פירות החייבים בהפרשת תרומה רק מדרבנן, והחידוש בזה שלא גזרו איסור באכילת תרומה דרבנן, מחשש שתבא לאכול תרומה דאורייתא, האסורה לה. וְאִם מֵתָה אותה יתומה קטנה לאחר שנישאת, בַּעְלָה יוֹרְשָׁהּ, ואף שמן התורה לא חלו קידושיה, מכל מקום תיקנו חכמים שבעלה יירשנה, ואף שמן התורה קרוביה יורשים אותה, הפקר בית דין הפקר. וְכן העיד עַל הַמָרִישׁ – קורת עץ הַגָּזוּל, שֶׁבְּנָאוֹ הגזלן בַבִּירָה – בבנין גדול, ועתה חוזר הגזלן בתשובה, ומצד הדין צריך הוא להשיב את הגזילה בעצמה, אך יש הפסד מרובה לסתור את כל הבנין ולהוציא את המריש, ותקנו חכמים שֶׁיִּטּוֹל הנגזל מהגזלן אֶת דָּמָיו של המריש, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים בתשובה, שאם יצטרך לסתור את כל הבנין, ימנע ולא יחזור בתשובה.
וְכן העיד עַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה – אדם שגזל בהמה מחבירו, והקדישה לחטאת, והקריבוה, ומצד הדין אינה קדושה כלל ונשארה חולין, שֶׁאם לֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים – לא ידעו אפילו שלשה בני אדם על גזילה זו, תקנו חכמים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, ואינו צריך להביא קרבן אחר, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ, שאם לא כן יהיו הכהנים עצובים שאכלו מחולין שנשחטו בעזרה, ויימנעו מלעבוד במקדש, ומכח הפקר בית דין הפקר הפקיעו את הבהמה מרשות הנגזל, וחלה הקדשתו של הגזלן.
