משנה ו: לֹא הָיָה סִיקְרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֶשׁ בָּהּ סִיקְרִיקוֹן. כֵּיצַד, לָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקְחוֹ בָטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן, מִקְחוֹ קַיָּם. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקְחוֹ בָטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקְחוֹ קַיָּם. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקְרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח. אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.
בזמן חורבן בית המקדש השני היתה יד הגויים תקיפה על ישראל, והיו גוזלים מנכסיהם, ולא יכלו הנגזלים לתובעם לדין, משנתנו מבארת דינים שונים שנאמרו באותה תקופה:
לֹא הָיָה סִיקְרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה – בזמן שהיתה גזירה על ישראל שהיו הגויים רשאים להרוג בהם כרצונם, לא היו בית דין של ישראל דנים דין 'סיקריקון', כלומר, דינו של גוי גזלן הקונה קרקע מישראל בעל כרחו, ומוכרה לישראל אחר, והטעם, כיון שבאותו זמן ידע כל אדם שאינו יכול לעשות דין עם הגוי, וכשנטל ממנו הגוי את הקרקע ונתן לו את דמיה, גמר בדעתו למוכרה לו, וכשמכרה הגוי לישראל אחר, זכה בה הקונה, ואין הבעלים הראשון יכול לתובעו בדין. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ – לאחר שעברה תקופה זו, וכבר לא היו הגויים רשאים להרוג בהם כרצונם, יֶשׁ בָּהּ סִיקְרִיקוֹן – היו דנים בה דינים אלו, ובאופנים מסוימים יכל הבעלים הראשון להוציא את הקרקע מיד הישראל שקנאה מהגוי.
מבארת המשנה, כֵּיצַד, לָקַח – קנה הישראל השני את הקרקע מִסִּיקְרִיקוֹן, וְלאחר מכן חָזַר וְלָקַח – קנאה שוב מִבַּעַל הַבַּיִת – מהבעלים הראשון, שהגוי נטלה ממנו, מִקְחוֹ בָטֵל, ואינו יכול לטעון שמכך שהבעלים הראשון שתק וקיבל את דמי הקרקע מוכח שהסכים למקח זה, שהרי יטען הלה שפחד מאותו גוי, ולכן הוכרח לשתוק ולהסכים למכירה, ועתה הוא מגלה שלא הסכים לכך. אבל אם קנה תחילה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְאחר כך חָזַר וְלָקַח גם מִסִּיקְרִיקוֹן, מִקְחוֹ קַיָּם, כיון שאף הבעלים הראשון התרצה במקח זה, ואינו יכול לטעון שמחמת פחדו מהגוי הסכים למכירה עוד לפני שהגוי עצמו מכרה.
מביאה עתה המשנה דין דומה לכך לגבי הקונה מאדם קרקע המשועבדת לכתובת אשתו: לָקַח – קנה אדם קרקע מִן הָאִישׁ, וּלאחר מכן חָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקְחוֹ בָטֵל, כיון שיכולה האשה לומר שלא רצתה כלל למכור, אלא רצתה לעשות נחת רוח לבעלה, ולכן חתמה גם היא על שטר המכירה. אבל אם קנה תחילה מִן הָאִשָּׁה, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקְחוֹ קַיָּם.
ממשיכה המשנה בדיני סיקריקון: הלכה זו, שאם לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כפי ששנו חכמים בתחילה, אבל בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקְרִיקוֹן מקחו קיים, ונוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ ממחיר הקרקע, כיון ששיערו חכמים שהסיקריקון מוזיל את הקרקע בשיעור רבע. אֵימָתַי – באיזה אופן נאמר דין זה, שנותן הקונה לבעלים הראשון רבע מהמחיר והקרקע נשארת בידו, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן של הבעלים ממון לִקַּח – לקנות את השדה, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח, והבעלים הראשון רוצה לשלם לקונה את כל דמי השדה וליטלה ממנו, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם, ורשאי הבעלים לעשות כן בעל כרחו.
רַבִּי – רבי יהודה הנשיא, הוֹשִׁיב בֵּית דִּין, וְנִמְנוּ – עמדו למנין, והכריעו על פי הרוב, שֶׁאִם שָׁהֲתָה הקרקע בִּפְנֵי – ביד הסִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה, ואין הבעלים יכול להכריחו למוכרה לו שוב, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ, כפי ששנינו לעיל, ותיקנו כן חכמים כדי שלא ישתקעו קרקעות של ישראל ביד גויים.
