משנה ט: מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּה הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּה. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּה, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע עִמָּה, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכְלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
משנתנו ממשיכה בהבאת דינים שתקנו חכמים מפני דרכי שלום:
מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה – רשאית אשה להשאיל לַחֲבֶרְתָּה הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית – חשודה לשמור פירות שביעית בביתה לאחר זמן הביעור, אף שיש מצוה לבערם, נָפָה לנפות את הקמח, וכְבָרָה – מסננת המפרידה את התבואה מהלכלוך, וְרֵחַיִם לטחון את החיטים, וְתַנּוּר, לאפות את הפת, כיון שבכל הדברים הללו אין הכרח שתשתמש לדברי איסור, שהרי יתכן שיש לה תבואה של היתר, ומחשש למחלוקת התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו. אֲבָל לֹא תָבוֹר – לא תברור וְלֹא תִטְחַן עִמָּה, כשהיא יודעת בבירור שאילו הם פירות שביעית, שהרי זהו סיוע בידים לעוברי עבירה.
אֵשֶׁת חָבֵר – אשת תלמיד חכם, מַשְׁאֶלֶת – רשאית להשאיל לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, החשודה על המעשרות, נָפָה וּכְבָרָה, וְאף בוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת – מנפה עִמָּה, כיון שרוב עמי הארץ מעשרים, ומן הסתם אין כאן עבירה, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל את הַמַּיִם לקמח כדי ליצור בצק, לֹא תִגַּע עִמָּה, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, כלומר, כיון שמשעה שנעשה הבצק חל עליו חיוב הפרשת חלה, וכיון שכלי עם הארץ טמאים הם, הרי היא מטמאת את החלה, והדבר אסור, ואין לסייע לעוברי עבירה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ – ולא התירו חכמים את כל הדברים הללו, אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם העובדים את האדמה בַּשנההשְּׁבִיעִית, לומר להם 'תחזקנה ידיכם', אֲבָל לֹא – אך אין מחזיקים את יְדֵי יִשְׂרָאֵל העובדים בשדה בשביעית, שאסור להחזיק ידי עוברי עבירה, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן של הגויים בכל יום, ואף ששמו של הקדוש ברוך הוא 'שלום', מותר לאומרו לגוי, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.
