משנה ה: הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵט וּתְּנוּ לְאִשְׁתִּי, גָּרְשׁוּהָ, כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. פִטְרוּהָ, פַרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן:
גט אשה צריך להיכתב על ידי הבעל או על ידי שלוחו, וכדי למנות שליח לכתיבת גט צריך הבעל למנותו בפירוש לכתיבת גט לאשתו. משנתנו מביאה לשונות ואופנים שונים במינוי שליחות לכתיבת גט, ומבארת את דינם:
בעל הָאוֹמֵר 'כִּתְבוּ גֵט וּתְּנוּ לְאִשְׁתִּי', או שאמר רק 'גָּרְשׁוּהָ', או שאמר 'כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ', וגט אשה קרוי 'איגרת', הֲרֵי אֵלּוּ – השומעים ומצווים על ידו, יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אבל אם אמר הבעל לשון המשתמעת לשני פנים, 'פִטְרוּהָ', שלשון זו יכולה להתפרש לנתינת גט, אך גם לפטירה מחובות ממון שיש לה, או שאמר 'פַרְנְסוּהָ', שזו לשון עשיית דבר הנצרך לה, ואין ידוע אם הכוונה לגט הנצרך לה או לצרכים אחרים שיש לה, או שאמר 'עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס' – כחוק, ואין ידוע אם כוונתו לחוק הגט או לחוק מזון וכסות שהיא זקוקה להם, או שאמר 'עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי', שאף לשון זו יכולה להתפרש לגט ולדברים אחרים, לֹא אָמַר כְּלוּם – אין בדבריו כלום, ואין כותבים גט לאשה על סמך דברים אלו.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים – בתחילה היו מורים החכמים, שרק הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר – הנידון למוות, ואין לו בנים, ואינו רוצה שתזדקק אשתו ליבום, וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אף שלא אמר בפירוש 'ותנו', הֲרֵי אֵלּוּ השומעים יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ, כיון שבודאי היתה כוונתו שיתנוה לה, ורק מתוך פחדו ובהלתו לא פירש היטב את דבריו. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ – המפליג בים וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָרָא למדבר, אף שאין סכנתו גדולה כמו היוצא לההרג, מכל מקום גם בו הדין שאף אם לא אמר 'תנו', כותבים ונותנים, כיון שבודאי זו היתה כוונתו ולא הספיק לפרשה. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן – אף חולה מסוכן למות שאמר לשון זו, מפרשים את כוונתו שיתנו לה את הגט.
