וְגַרְסִינָן נַמִּי הָתָם – ועוד למדנו שם, במסכת קדושין (מד:), בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל ממנו רָבָא מֵרַב נַחְמָן, לדעת חכמים שבמשנתנו, האומרים שנערה המאורסה בין היא ובין אביה יכולים לקבל את גיטה, נַעֲרָה זו, מַהוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ – האם יכולה היא למנות שליח לְקַבֵּל את גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעֲלָהּ, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, ספק זה הוא בְּחַיֵּי אָבִיהָ, וצדדי הספק הם, מִי אַלִּימָא יָדָהּ – האם ידה של הנערה 'חזקה' ובעל כח לענין קבלת הגט כְּיַד אָבִיהָ, עד שיכולה היא לְשַׁוּוֹיֵי [-למנות] שָׁלִיחַ, אוֹ לֹא, שאין לה כח אלא לקבל בעצמה את הגט, אך אינה יכולה למנות שליח לענין זה. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אֵין עוֹשָׂה שָׁלִיחַ, אלא רק היא עצמה יכולה לקבל את הגט. ומוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בְּחַיֵּי אָבִיהָ, שאז עיקר קבלת הגט היא ביד אביה, והוא יכול למנות שליח, ואילו הנערה עצמה יכולה רק לקבל את הגט בעצמה, אך לא למנות שליח אחר, אֲבָל לְאַחַר מִיתַת אָבִיהָ, כֵּיוָן שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, והרי היא נחשבת בוגרת, עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה.
שנינו במשנה, 'וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר גִּיטָּהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קְטַנָּה, שֶׁהִיא יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ, מִתְגָּרֶשֶׁת. וְשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וְאֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ, כָּל שֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּיטָּהּ לְדָבָר אַחֵר, שאם יש בידה גט ושטר אחר, יודעת להבחין ביניהם.
מביאה הגמרא מימרא בענין זה, של שיעור הבנתו של קטן לענין מקח וממכר ולענין גירושין: אָמַר רָבָא, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת אמרו חכמים בְּקָטָן, לענין הנהגתו בדיני ממונות, א. בגיל שבו אם נותנים לו צְרוֹר [-אבן, או גוש עפר] וְזוֹרְקוֹ, ואם נותנים לו אֱגוֹז הוא נוֹטְלוֹ, הרי הוא זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים – אך אינו יכול לעשות מעשה קנין עבור אדם אחר. וּכְנֶגְדוֹ – בשיעור דומה לכך בִּקְטַנָּה, הרי היא מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ – אם קידשה אביה, שהם קידושי תורה, יכולה היא לקבל את הגט בעצמה ולהתגרש בו, כיון שיודעת היא לשמור על גיטה, ומוסיף הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן שֶׁמֵּת אָבִיהָ, אֲבָל בְּחַיֵּי אָבִיהָ וְהִיא בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ וְלֹא הִיא. ב. הַפָּעוֹטוֹת, מִקָּחָן מִקָּח וּמִמִּכְרָן מִמְכָּר, בְּמִטַּלְטְלִין, אך לא בקרקעות, וְהֵן – והגיל שבו הם נחשבים כפעוטות לענין זה, הוא כְּבַר שִׁית כְּבַר שֶׁבַע כְּבַר תַּמְנֵי כְּבַר תֵּשַׁע כְּבַר עֶשֶׂר – כבן שש, כבן שבע, כבן שמונה, כבן תשע וכבן עשר, כָּל חַד וְחַד לְפוּם חוּרְפֵיהּ – כל אחד ואחד לפי חריפותו, שיש שבגיל שש כבר מגיעים להבנה של מקח וממכר, ויש שרק בגיל מאוחר יותר מגיעים לכך. וּכְנֶגְדוֹ – ובשיעור דומה לכך בִּקְטַנָּה, הרי היא מִתְקַדֶּשֶׁת לְמֵיאוּן, כלומר, אם מת אביה, תקנו חכמים שיכולים אמה ואחיה לקדשה, אם כבר הגיעה לגיל הפעוטות, וקידושין אלו אינם צריכים גט, אלא פוקעים על ידי 'מיאון', כלומר, אם האשה ממאנת ואינה רוצה בבעלה, פוקעים קידושין אלו מעצמם. אמנם אם עדיין לא הגיעה הקטנה לגיל זה, אין קידושי אמה ואחיה חלים כלל, ואף ללא מיאון אינה מקודשת. ג. הִגִּיעוּ הקטנים לְעוֹנַת הַנְּדָרִים, והיינו שנה לפני הגיעם לבגרות, קטן בגיל שתים עשרה וקטנה בגיל אחת עשרה, נִדְרֵיהֶן נֶדֶר, וְהֶקְדֵשָׁן הֶקְדֵּשׁ. וּכְנֶגְדוֹ – בגיל דומה לכך בִּקְטַנָּה, אם הביאה סימני גדלות, הרי היא חוֹלֶצֶת, שנאמר בפרשת יבום לשון 'איש' (דברים כה ז), והוקשה אשה לאיש, וכשם שהיבם צריך להיות 'איש', כלומר גדול, כך היבמה צריכה להיות גדולה, כדי שתותר בחליצה. ואם הביאה סימנים קודם לגיל זה, אנו אומרים שאין זה מוכיח על גדלות, אלא הרי זה כ'שומא', ורק מגיל אחת עשרה, שהיא סמוכה לגדלות בשנים, אנו אומרים שאילו הם סימני בגרות.
(וְלֵית הִילְכְתָא כְּרָבָא בַּחֲלִיצָה דְּהָא פְּסִיקְנָא בב"ב פ' מִי שֶׁמֵּת אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל וְכוּ'):
וְלִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָבִיו, כלומר, בקרקעות שהוריש לו אביו, אינו יכול אפילו לאחר שהגיע לגיל שלש עשרה, עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, והיינו כיון שחששו חכמים שמא מתוך שבאו לו הקרקעות בירושה, ולא מתוך טירחתו במשא ומתן, יזלזל בהם וימכרם בזול, ולכן תיקנו שלא יוכל למוכרם עד שיהא בן עשרים שנה. וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דְּאַף עַל גַּב דְּהֵבִיא הַבֵּן שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, והרי הוא גדול בודאי, מכל מקום אֵינוֹ מוֹכֵר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה [כוונת הרי"ף למעט מדעת המפרשים ש'עד שיהא בן עשרים שנה' הכוונה שעד אותו גיל יש לבודקו אם הביא סימני גדלות, ואילו מגיל עשרים ומעלה גם אם לא הביא סימני גדלות נחשב הוא כגדול].
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִי, קטן שנוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. ואם הגיע לגיל שנותנים לו חֵפֶץ וּמַחֲזִירוֹ לְאַחַר שָׁעָה, והרי זו ראיה שהוא מבין גם את חילוקי הממון ביחס לאחרים, ומחמת כן הוא מחזיר לבעלים חפץ שהופקד בידו, הרי הוא זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְזוֹכֶה גם לַאֲחֵרִים, והיינו מתקנת חכמים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין כשהגיע לגיל של צרור וזורקו אגוז ונוטלו, ובין כשהגיע לגיל שמחזיר הוא חפץ לאחר שעה, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים, כיון שהוא סובר שֶׁאֵין קטן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, שהוא גדול ממש. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדברי שמואל, שאין קטן זוכה לאחרים כלל.
