כפי שהתבאר במשנתנו, מי שהשתתק ובא לגרש את אשתו, בודקים אותו על ידי שאלות שונות לראות אם דעתו שפויה עליו, וְכִי קָאַמְרִינָן דְּבָּדְקִינַן לְגִיטִּין – ומה שאמרנו שמועילה בדיקה של האדם לענין נתינת הגט, היינו דַּוְקָא לְמִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, ואינו יכול לדבר כראוי, אֲבָל לְחֵרֵשׁ, שאינו שומע ואינו מדבר, לֹא – אין מועילה בדיקה כדי לתת גט לאשתו, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שהרי כך שנו חכמים בברייתא, חֵרֵשׁ, לֹא הָלְכוּ בּוֹ אַחַר רְמִיזוֹתָיו וְאַחַר קְפִיצוֹתָיו וְאַחַר כְּתַב יָדוֹ – אין עושים מעשה על פי רמיזות ידיו או ראשו, ולא אחר קפיצות פיו, ולא אחר דברים שהוא כותב בידו, אֶלָּא רק בְּקניית ומכירת מִטַּלְטְלִין, אֲבָל לֹא בְּגִיטִּין, שאין כותבים ונותנים גט לאשתו על פי רמזים אלו.
וְהַאי חֵרֵשׁ דְּלָא בַּדְקִינָן לְעִנְיַן גִּיטִּין – ו'חרש' זה, שאין בדיקה מועילה בו כדי לתת גט לאשתו, היינו דַּוְקָא שֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, שחלו קידושיו מן התורה, וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ, וכיון שעתה אינו בן דעת, אין גירושיו יכולים להפקיע קידושי תורה, אֲבָל חֵרֵשׁ מֵעִיקָּרוֹ, שנשא אשה כשהוא כבר חרש, בַּדְקִינָן לֵיהּ – מועילה בדיקתו על ידי שאלות אלו כדי לדעת שיש בו דעת, ועל ידי זה יכול הוא לגרש את אשתו, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה במסכת יבמות (קיב:), חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, שבשני האופנים הללו אין קידושיהם חלים מן התורה, אלא רק מתקנת חכמים, אם רָצָה הבעל, יוֹצִיא – יכול הוא לגרשה בגט, ואם רָצָה, יְקַיֵּים, והטעם לכך, כְּשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה, שתקנו חכמים שיועילו נישואיו הגם שאינו יכול לדבר אלא רק לרמוז, כָּךְ יוֹצִיא בִּרְמִיזָה, שגם לגבי גירושין תקנו חכמים שיועילו גירושיו על ידי רמז בלבד, שירמוז לעדים לכתוב ולחתום על הגט. וכן פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, שחלו קידושיהם מן התורה, וְנִתְחָרְשָׁה האשה אחר כך, רָצָה יוֹצִיא, רָצָה יְקַיֵּים, ואף שעתה אינה בת דעת, מכל מקום יכול אדם לגרש את אשתו שלא מדעתה, וחלים גירושין אלו מן התורה. נִשְׁטֵית – אם לאחר שהתקדשה נשתטתה האשה, אף על פי שמעיקר דין התורה יכול הוא לגרשה שלא מדעתה, אמרו חכמים שלֹא יוֹצִיא, כדי שלא ינהגו בה בני אדם מנהג הפקר. נִתְחָרֵשׁ הוּא לאחר שנשאה כשהוא פקח, אוֹ שנִשְׁתַּטָּה, לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית, כיון שהבעל צריך להיות בן דעת כדי שיוכל לגרשה, ומאחר וקידושיה קידושי תורה, אין גירושין דרבנן יכולים להפקיע את קידושיה.
וּתְנָן נָמֵי – וכן שנינו לעיל (פרק חמישי), חֵרֵשׁ, שאינו שומע ואינו מדבר, רוֹמֵז וְנִרְמָז, על ידי רמיזות ראשו או ידיו, בֶּן בְּתֵירָא מוסיף ואוֹמֵר, קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ – יכול הוא לרמז בקפיצות פיו, ודברים אלו מועילים רק בְּמִטַּלְטְלִין. וְאָמַר רַב נַחְמָן, כְּמַחֲלוֹקֶת בְּמִטַּלְטְלִין, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּגִיטִּין, והיינו בקידושין דרבנן, כאשר אחד מהם היה חרש בשעת הנישואין.
שנינו במשנה, 'אָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ כו". כְּבָר כָּתְבִינַן לַהּ בְּפִרְקָא דְּמִקַּמֵּי הַאי – כבר ביארנו דין זה בפרק הקודם.
משנה
המשניות שלפנינו [עד סוף הפרק] עוסקות בדיני גט הניתן בתנאים מסוימים: האומר לאשתו 'זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי' – אם אמות תתגרשי בגט זה, או שאמר לה 'זֶה גִטֵּךְ מֵחֹלִי זֶה', או 'זֶה גִטֵּךְ לְאַחַר מִיתָתִי', בכל האופנים הללו לֹא אָמַר כְּלוּם, ואף אם מת אינה מגורשת, לפי שמשמעות לשונות אלו שתתגרש לאחר מיתתו, ואין גט לאחר מיתה.
אך אם אמר לה 'זה גיטך מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי', או שאמר לה 'זה גיטך מֵעַכְשָׁיו, אִם מַתִּי', הרי משמעות הדברים שיחול הגט מעתה, כשהוא חי, בתנאי שימות לאחר זמן, ואם התקיים התנאי, ומת, הֲרֵי זֶה גֵּט.
אמר לה 'זה גיטך מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה', הרי זה ספק אם כוונתו שיחול מהיום ובתנאי שימות, והרי זה גט טוב, או שחזר בו, שבתחילה רצה שיחול היום ואחר כך אמר שיחול רק לאחר מיתה, ואין זה גט, וכיון שהדבר ספק, הרי זה 'גֵּט וְאֵינוֹ גֵט', כלומר, ספק אם חל הגט, וְלכן, אִם מֵת בלא בנים הרי היא ספק אלמנה הזקוקה ליבום, ספק גרושה שאינה זקוקה ליבום וממילא אסורה על היבם [כדין אשת אח שלא במקום מצוות יבום], ולכן חוֹלֶצֶת, להתירה לשוק אם אכן היתה זקוקה ליבום, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, מחשש שגרושה היא, ואסורה על היבם.
