גמרא
שנינו במשנה, 'הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי זו מגורשת, והיא תתן'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה 'וְהִיא תִּתֵּן', ומביאה בזה מחלוקת, רַב הוּנָא אָמַר, וְהִיא תִּתֵּן, כלומר, מוטל עליה לתת לו את אותם מאתים זוז כדי לקיים את התנאי ויחול הגט, אבל אין חלות הגט עצמו מעוכבת עד שיתקיים התנאי, אלא מגורשת היא מיד. רַב יְהוּדָה אָמַר, לִכְשֶׁתִּתֵּן, כלומר, רק לאחר שתקיים את התנאי ותתן לו את אותם מאתים זוז, יחולו הגירושין. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין, והרי אם לא נתנה את אותם מאתים זוז, גם לדברי רב הונא אינה מגורשת, מאחר ולא התקיים התנאי, ואם נתנה אותם, גם לרב יהודה היא מגורשת. מבארת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן שֶׁקודם שהתקיים התנאי נִּקְרַע הַגֵּט, אוֹ שנֶאֱבַד, לְרַב הוּנָא דְּאָמַר 'וְהִיא תִּתֵּן', אֵין צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מאחר והגט חל מיד עם נתינתו, אלא שהוא תלוי בכך שיתקיים התנאי, וכיון שלאחר זמן התקיים התנאי, התבר למפרע שחל הגט מעת נתינתו. אבל לְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר 'לִכְשֶׁתִּתֵּן', צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, כיון שבשעה שהתקיים התנאי לא היה הגט בעולם, ואין הגירושין יכולים לחול בשעה שאין הגט בעולם, וצריך לכתוב ולתת לה גט חדש.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, שלאחר שמקיימת את התנאי חל הגט למפרע מעת נתינתו, ואפילו אם בשעת קיום התנאי אין הגט בעולם, הרי היא מגורשת, והטעם לכך, כיון דְּקַיְימָא לָן – שמקובל בידינו להלכה, שכָּל הָאוֹמֵר בתנאו לשון 'עַל מְנָת', כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּאמֵי – הרי זה דומה לאומר בפירוש שיחול הגט מעכשיו, אם יתקיים תנאו לאחר זמן. וְתַנְיָא נַמִּי כְּוָותֵיהּ – ואף שנינו כדברי רב הונא בברייתא, שכך שנינו בה, האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרַע הַגֵּט אוֹ אָבַד קודם שקיימה את התנאי, וּמכל מקום לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּתֵּן, ותקיים בכך את התנאי. אבל קודם לכן אסורה להנשא לאחר, שמא לא תקיים את התנאי, ויתבטל הגט למפרע.
הגמרא ממשיכה לדון בענין תנאי בגט: בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן – שאל רב אסי את רבי יוחנן שאלה זו, האומר לאשתו 'הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז', וְקודם שנתנה לו את אותם מאתים זוז חָזַר וְאָמַר לה הבעל 'מְחוּלִין לִיךְ', כלומר, הריני מוחל ומוותר על אותם מאתים זוז שאת צריכה לתת לי בקיום התנאי, מַהוּ – מה הדין, האם נחשב הדבר כאילו התקיים התנאי והיא מגורשת, או שכל זמן שלא נתנה לו בפועל מאתים זוז, אין התנאי קיים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי יוחנן, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, והטעם לכך, כיון דִּבתנאי זה לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַוֵּון – היתה כוונתו לצערה בכך שתצטרך לשלם מאתים זוז, וְהָא לֹא צִעֲרָהּ – והרי לא ציער אותה, שלא הוצרכה לשלם לו, וכיון שלא התקיים עיקר רצונו בתנאי, אין זה נחשב כקיום התנאי, ואין מחילתו מועילה.
מביאה הגמרא מעשה בענין אונס בדיני ממונות: הַהוּא גַּבְרָא דְּאָמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ – מעשה באדם בעל קרקע, שאמר לאריסו המעבד את שדותיו תמורת חלק מהיבול, כֻּלֵּי עָלְמָא – כל האריסים שבעולם, דָּלוּ תְּלַת דַּלְיָאתָא – מנהגם הוא להשקות את השדות שלש פעמים, וְאַכְלֵי רִיבְעָא – ומקבלים בשכרם רבע מהיבול, וְאַתְּ – ואיתך אני עושה תנאי מיוחד, דְּלֵי אַרְבָּעָה – תשקה את השדות ארבעה פעמים, וֶאֱכוֹל תִּילְתָּא – ותקבל בשכרך שליש מהיבול. לְסוֹף אֲתָא מִיטְרָא – אמנם בסופו של דבר ירד גשם בזמן ההשקיה, וְלָא דְּלָה – לא הוצרך האריס לטרוח ולהשקות ארבעה פעמים, והנידון היה האם שכרו נשאר שליש מהיבול, או שכיון שבפועל לא טרח יותר משאר האריסים אין לו אלא רבע מהיבול, ככל האריסים. אָמַר רַב יוֹסֵף, הָא לָא דָּלָה – הרי לא השקה פעם נוספת, ואין לו בשכרו אלא רבע מהיבול. רַבָּה אָמַר, הָא לָא אִיצְטְרִיךְ – הרי הטעם שלא השקה הוא כיון שלא הוצרך לכך, מאחר וירדו גשמים, וכיון שהוא מצידו הסכים והתחייב להשקות ארבעה פעמים, ונקבע על כך שכרו לקבל שליש מהיבול, אינו מפסיד. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּה.
וְקַשְׁיָא לָן – וקשה לנו מהלכה זו על הַהִיא [-ההלכה] דְּאָמַר רָבָא בְּפרק הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין (ב"מ עז.), הַאי מַאן דְּאָגַר אֲגִירֵי לְדַוְולָא – אדם ששכר פועלים שישקו את שדותיו, וַאֲתָא מִיטְרָא – וקודם שהשקו את השדות ירד גשם, ולא הוצרך להשקייתם, פְּסֵידָא דְּפוֹעֲלִין – ההפסד הוא של הפועלים, ואינו חייב לשלם להם שכר, מאחר ולא היה צורך בעבודתם. וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לתרץ קושיא זו, דְּשָׁאנֵי אֲרִיס מִפּוֹעֵל – שיש חילוק בין אריס, שעובד את הקרקע כל השנה ומקבל בשכרו חלק מהיבול, לבין פועל העובד זמן מסוים ומקבל על כך שכר, דַּאֲרִיס כְּשֻׁתָּף דָּאמֵי – שאריס נחשב הוא כשותף ממש בקרקע, דְּאִי אִיתְנִיסָא הַהִיא אַרְעָא לָא הֲוָה שָׁקֵיל מִידִי – שהרי אם היה קורה אונס באותה קרקע וכל היבול היה נאבד, לא היה אותו אריס מקבל כלום, כיון שאין לו שכר קצוב אלא שותפות ביבול, הִילְכָּךְ – ולכן, כֵּיוָן דְקַבִּיל עֲלֵיהּ דְּדָלִי אַרְבָּעָה קָנָה לֵיהּ תִּילְתָּא – משעה שקיבל על עצמו להשקות את השדה ארבע פעמים, קנה לעצמו את שליש היבול, וְכֵיוָן דְּלָא אִיצְטְרִיךְ – ואף שלבסוף לא הוצרכה השקייתו, לָא פָּקְעָא מְנָתָא דִּילֵיהּ – אינו מפסידו את חלקו. מה שאין כן בפועל, שמקבל שכר לפי עבודתו, וכיון שלא עבד, אין לו שכר.
